אין לי טלוויזיה מזה עשרים שנה ויותר, אבל הלילה הזדמנתי למקום שנמצא בו המכשיר וצפיתי עם האחרים בטקס חלוקת הכבוד לחתני וכלות פרס ישראל.
והנה, כשסוף סוף הסתיימו לחיצות הידיים והשיחות האילמות עם השררה, הגיע תורו של נציג מקבלי הפרסים לדבר, ואהרון אמיר התחיל לשאת דברים, שאכן העברית נשואה בפיו ועריבה גם כשאינך מסכימ/ה עם דבריו. ואז פתאום ובלי שום אזהרה, בעוד האיש מדבר, החלה לרוץ על המסך ולכסות אותו, ממש לכסות את פני האיש הנכבד, שורה ארוכה של שמות המכובדים האמיתיים - אלה שהביאונו עד הלום: אנשי צוות הטלוויזיה שיבורכו.
מה בער?
ואם לא די בכך בא ועלה וכיסה את קולו של אמיר קול שטוח של קריין שהודיע כי אין ברירה, חייבים להפרד מהטקס כי יש חדשות. (למיטב זכרוני קרה לא אחת שהחדשות נדחו מפני נאום של שר או ראש ממשלה שנתנו לו גם נתנו לו להשלים את דבריו עד למשפט האחרון).
ואז נקטע באחת קולו של אהרן אמיר החתן המבוזה והתברר שמשקרים: לא חדשות אלא פרסומת שלא סובלת דיחוי השד יודע למה, לסבון או למשחת גילוח - הכעס אטם את אוזניי ואני מקווה מאד שכך ארע גם לאחרים ושהפרסומת כרתה בור למפרסמיה.
במעט דבריו שיחק אמיר עם הפועל פרס, ובמקום מפריסי פרסה אמר מפריסי פרסים, אירוניה מודעת או לא מודעת. אמר ולא ידע שהוא מנבא את מפריסי הפרסומת.
והנה מסתבר שמכולם צדק גרשוני: לא כבוד לאמן הפגינה הרשות על שריה ושררותיה אלא שוב היה זה האמן שנדרש לכבד שררה, שרומסת את כבודו.
למי-מכם איכפת?
