>

הידד, הידד. הנה העטיפה של הספר החדש, הרביעי, "נופי הנפש".

בשעה טובה. מועלה כאן עוד לפני שהודפס אפילו.

ביום חמישי שלחתי לדפוס. מחר , או היום בעוד שעות אחדות,

הם יקבלו את הדיסק הצרוב שסטודיו טרטקובר יצרו מלאכת מחשב,

טרטה עצמו ואונה המעודנת, ואולי בעוד שבוע או עשרה ימים הספר יודפס

ואז אצטרך לשלוח לתקשורת.

אה, כמה עגום שרק שלושת אלפים דולר עומדים ביני לבין הבאת הספר לידיעת הקוראים.

כמה עגום שבחברה בת ימינו הנוראים האלה, הקרדו הוא: "אני צועק, משמע אני קיים."

כך שהמעגל שטני למדי.

אין לי כסף ליחצנות אז פחות קוראים יודעים על הספר ופחות קונים

כך שאין לי כסף ליחצנות וחוזר חלילה.

אולי אעלה על השולחן ואקרא ברמקול: האזינו.

יש ספר חדש וראוי. לא פטפוט אלא ספרות.

יעלה ויבוא.

.

>

היום שוב יום ראוי לציון.

קיבלתי מטרטקובר את העיצוב של הספר, יפיפה ומבטא בדיוק את מה שאני אומרת בו, ושלחתי לדפוס.

אני מניחה שביום ראשון יכינו את האייריס, כלומר את דוגמית הדפוס, ואז אוכל לבוא לירושלים כדי לאשר סופית את ההדפסה של העטיפה.

זהו רגע נעים ומרגש.

הדפס שמדפיס את העטיפה, מכל מקום זה שהדפיס את העטיפה של סודות, היה אמן.

גם ממנו למדתי המון.



מעשה ההוצאה לאור, כך גיליתי, הוא מעשה יצירתי, במיוחד כשמלווים את התהליך מתחילתו ועד סופו.

ועם נופי הנפש היה קשה ומסובך במיוחד, שכן זה ספר עם צילומים, המון צילומים. עשרים ושישה אם איני טועה.

ועכשיו נשאר רק לפתור את בעיית צוואר הבקבוק - יחסי הציבור.

מוזר בעיניי מדוע יש בכלל צורך ביחסי ציבור, כאילו מדובר במכירת סבון.

אני לתומי הייתי מצפה שיקראו את הספר ויגידו את מה שיש להגיד, שהספר יהיה יחסי הציבור של עצמו.

אבל בימינו עם ההזנייה של הכתיבה, עם מחיקת כל הגבולות שבין ספרות לפטפוט, - נוצר מצב שראוי להתייחסות מעמיקה, בהמשך.

כשרק אתפנה.