שבוע עבר מאז מסרתי לדפוס את כתב היד של "נופי הנפש"
נופי הנפש הוא ספר של שיחות עם סופרות מארצות רבות. בראש וראשונה הוא ספר על ילדות בתקופות של מלחמה ולפעמים זמנים של שלום. של כמו-שלום.
מחשבות ראשונות על הספר נבטו אצלי בעצם עוד ב-1991.
עברו כשנתיים עד שהתחלתי לעשות.
עשר שנים מאז השיחה הראשונה עם סופרות בישראל.
עשר שנים של מהפכים ושינויים כשהספר, או ליתר דיוק הסופרות מובילות אותי למקומות שלא כיוונתי אליהם, שוודאי לא קבעתי מראש: כך יהיו פני הספר.
אבל, רגע רגע.
מן הרגע הראשון הצגתי שתי שאלות בלבד:
פירוש השם והמשמעות שלו בחייך
נופי הנפש
ומה אלה אם לא שאלות על הילדות?
הכתיבה היא מעשה קשה. שובר לב.
מתאים לכך המשל של סיזיפוס ועוד יותר מתאים לכך המשל של האיש הנותן את כבדו לניקור הנשרים.
אולי זה עשוי להשמע דרמטי, אפילו מלודרמטי, אבל הכותבים והכותבות, הם יודעים בדיוק על מה אני מדברת.
אז עכשיו עת לעלוז: הספר יצא מידיי והוא בקדם-דפוס.
אז למה אני עצובה? למה אני ממש לא רוצה להראות לאיש את הספר? הרי הוא נכתב כדי שיקראו אותו.
כדי שהכל יקראו בנשמה אחת: די למלחמות. אם לא למעננו שבגרנו ונשרטנו ונרצענו, כי אז לפחות למען הילדים.
אז הספר יצא בשעה טובה אל הדפוס.
עכשיו אני חבושה בכובע המו"לית . וגיליתי שזה בהחלט עיסוק יצירתי.
שמחתי מאד שהתגובות של הקוראים על הצד הפיזי של "סודות", ספר הפרוזה השלישי שלי שראה אור לפני חצי שנה, על סודות שמעתי דברים טובים, שנעים להחזיק אותו ביד.
בזכות נדיבותו של טרטה העטיפה מקסימה. בזכות העבודה היפה של הדפוס הספר יפה. בזכות המשחקים ששיחקתי עם גודל אות וצורה, והצורך שלי לתת לקורא זמן לנשום בין הלם להלם...
יצא ספר שהצליח לרמות את הקוראים שהוא קל
לקריאה.
איש לא ינחש שאת סודות כתבתי שלושים שנה.
איש לא ינחש שאת נופי הנפש כתבתי עשר שנים.
וטוב. אסור שיראו את טיפות הזיעה.
אסור שיעמוד ולו רק רחש קל של הנשימה שלי, בין קול הסופר לעיני ולב הקורא/ת.
