מכתב פתוח לאבות המייסדים - ירדן, אילן, אורי

עיקר המכתב הוא בשאלה:

לאן?

אתם, ירדן, אילן ואורי, באתם ואמרתם: וורדפרס.

אמרנו, וורדפרס? שיהיה. תודה שהחלטתם בשבילנו.

אחר כך נחתה ההבנה, שחינמי זה לא יהיה למי שייאלץ לשלם על דומיין ועל אכסון.

אחר כך או די מהר עלה הרעיון לברר, "מה זה הוורדפרס החינמי הזה?"

פנינו למי שפרנסתם - חלקית או במלואה - מתרגום, בנייה ועדכון תבניות וורדפרס.

ברוחב לב נענינו. אין בעיה. הכל חינמי. פעם בשלושה חודשים אעדכן לך את כל העידכונים וההמצאות.

רק תשלמי לי על כך, שלוש מאות ש"ח מדי שלושה חודשים.

משמע, אלף ומאתיים ש"ח לשנה.

משמע, צפוייה לנו כאן התפלגות לשתי קבוצות:

אלה שיש להם הידע או הכסף או הרצון והדחף להמשיך ויהי מה;

ואלה שיעדיפו את הכסף הזה להשקיע בדחוף והכרחי להן/ם יותר: בגד לילד, ספר, לפעמים אפילו ארוחה.

האם אין ברירה מלבד וורדפרס

האם אין חינמי מוורדפרס?

האם אין אפשרות לעשות אותה העברה למשהו כמו בלוגר, למשל?

בבלוגר העידכונים מתבצעים ומוגשים חינם.

בבלוגר אין הוצאות רכישת דומיין ואתר, הכל חינם.

בבלוגר, גם בבלוגר, אין מודעות מסחריות, אלא אם כן בעל/ת הבלוג בוחר/ת בכך.

בלוגר עובד מצויין בעברית.

דף העריכה שלו פשוט, ממש משחק ילדים להוסיף וידג'טס כאוות הנפש, לכתוב, להעלות.

בלוגר מאפשר עריכה גם ב-HTML.

בבלוגר הדרישות היחידות הן: תיבת דואר בגמייל (בתור שם משתמש, לא מחייב שזו תהיה ויהי מה תיבת הדואר המעשית שלך) ופס דק, שקוף, בראש הבלוג, המאפשר ניווט לבלוגים אחרים.

האם דרישות אלה כל כך מכאיבות עד שעדיף להכנס להוצאות או לגרום עוגמת נפש למי שייאלץ לוותר ולהשתתק.

כלומר, האם אין במעבר לוורדפרס דווקא משום השתקה של המאותגרים כלכלית, משוכה שקיימת די והותר בחברה ולא אותן מצווה להגדיל ולשפר?

האם אני טועה?

או שמא יש משהו בדבריי וראוי לחפש פתרון שטוב לכולם?

 

תודה.

באתר "רשימות" רעש ומבולקה, התרגשת גדולה.

והיא ההוכחה שלא צריך יותר משלושה כדי להפוך מקום רגוע בין לילה לרדוף צונאמי של האשמות ופריעת יצר.

עידן חדש. כל הדחיות שדחיתי שנים על שנים עומדות גדורות בפניי.

עד שאמצא מעצב, אנסה ידי כאן בבלוגר, אולי הפעם, אולי הפעם אתפנה להעביר.

שש מאות וחמישים רשימות!

אבל הוצאתי בספר הבלוג מאתיים וחמישים רשומות. חשובות. הצלתי מן הטביעה.
זולפת מלודרמטיות מן האירוניה? 
בצל או דמעת צער?

אעביר לכאן בעיקר את הרשומות שאינן בספר, שנכתבו לאחר שראה אור.

את וורדפרס בדקתי היום, באתר שניסיתי בו את ידי לפני שנתיים - ולא נמצא לי אורך הרוח לפענח את המבוכים.

 

נחבאת כאן ביער המלים שאיש לא יגיע אליהן כל כך במהרה, מתרחקת מן הרעש. 
זמן טוב לחשבון נפש.

דרך חדשה. רק העצב ישן כשהיה, פרידה אחר פרידה.

מה יהיה על החלום שלי להקים קורת גג אחת לכל הבלוגים והאתרים שפזורים באי-שמים הבלוגוספרים?

צריך זמן לכך, זמן שנגזל מן הכתיבה שרוצה להקדיש לספר התשיעי, לסרטים.

להחלמה המיוחלת.

מי לא אוהב את ז'אק טאטי

אני אוהבת את ז'אק טאטי. למשל, חופשתו של מסייה היולו

 

כבר שבוע שאני צופה בסרט מדי לילה, לפעמים יותר מפעם, ולא די לי.

יש האומרים שזהו סרט הבא לבקר את הבורגנות.

בעיניי חופשתו של מסייה היולו הוא בראש וראשונה יצירת מופת.
בסרט פטפוטי, די בצפייה אחת בו.
ביצירת מופת, עם כל צפייה אני מגלה פנינים חדשות, כאילו זה עתה נחשפו.
למשל, כבר בתחילת הסרט, ישנה הסצנה הקטנה של המשפחה הממהרת בתחנת הרכבת.

האם סוטרת לבן, ילד כבן שבע.

האב מניח את המזוודות מידיו, מסדר את הכובע על ראש הילד, בתנועה מפייסת.
כשהוא מרים את המזוודות, אחת הידיות פוקעת, ממש כמו שפקעה סבלנות האם.
הוא מראה לרעייתו את הידית הקרועה, בתנועה שיש בה ערוב של פקיעת כוחותיו, כעס עליה, על המצב - ודרישה לתשומת לב.
ברגע זה הוא והבן, שניהם ילדי האם.
זה קורה כל כך מהר שרק בצפייה חוזרת גיליתי, כשניסיתי לעצור ולתפוס את הרגע שקדם לסטירה. 
עד עכשיו לא מצאתי - אך בהמשך הסרט רואים את הילד מעולל את נקמותיו הקטנות בעולם המבוגרים, את האם היודעת שאם קורה משהו מהסוג המשגע, יד בנה בדבר.
מלחמת עולם ביניהם.
שמתגלה במחוות קטנות, משעשעות למראית עין.

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת מצייר טאטי לאורך כל הסרט את הגברים כילדים לנשותיהם.

הזיקה הזו לאם בולטת אצל הדמויות האחרות בסרט. גם כשאין אם ואישה נוכחות, הגבר נוהג כילד.
מרדן צייתן.
דוגמת הזוג המטייל מפה לשם, המלצר על מלמוליו.
כך נראה העולם של טאטי גם בסרט מוקדם מאד שלו, המובא כנספח:
סרטון על מתאגרפים שמתאמנים בכפר, אם כפרית, בן - טאטי - מגודל ותמים כתינוק.

מה שהיה סקיצה של אמן בנעוריו, הפך בחופשתו של מסייה היולו לתמונה רוחשת צבעים ואירועים, כמעט כמו ציור של ברויגל. בלי הצעקנות.

אין רגע מת, אין רגע שמופיע כתירוץ. הילד הקטן, המחזיק שני קונוסים של גלידה בשתי ידיו ומצליח בהתמדה להגיע אל ידית הדלת, הוא סיפור בפני עצמו.
שמסתיים בפתיח - שלט על נשף מסיכות - המכניס אותנו לסיפור הבא, של הנשף.
מעניין שכאן, כמו גם בסרטו הנפלא הדוד שלי, הגיבור מתגורר בקומה הגבוהה ביותר.
טאטי המספר צופה עמנו ובנו, יחד עם טאטי המסופר.
הגולה הנצחי על שני פניו.
ממקומו המבודד בגבהיו הוא רואה את העולם מתנהל בעדריות: ברגע שהפעמון מצלצל, כולם עוזבים הכל - ונוהרים אל חדר האוכל.
כשהם יוצאים לפיקניק, נעים בשיירה של מכוניות.
כשהם שטים בסירות, הוא עובר מטמורפוזה, אלא שזו, בניגוד למקרה קפקא, מביאה אותנו לידי צחוק רחום, אף כי, ואולי בזכות זה שהכבשה השחורה מצליחה תמיד להישאר מחוץ להמון.

זוהי תמונתו של האמן כאיש אובד ומאבד בחברה האנושית.

בעיניי, הליכתו הגמלונית של מר היולו, של טאטי בכל סרטיו, ידיו הנעות לכל צד - אלה מביאים את הביטוי 'לא מוצא את ידיו ואת רגליו', לכדי תמונה חיה.

ממזר גדול טאטי

מפתה אותנו בצחוקים ובליבוב, עד שגם אחרון הקונפורמיסטים - כך נדמה לי - מזדהה עם הייחוד שבנפשו הוא, בוחל בעדר.
מאוהבת שכמותי יכולה להמשיך כך עד זמן קריאת הציפורים בגינה, אבל יש גבול לכמה סודות מותר לגלות על סרט אחד.
לא שאני דואגת. עוד יש בסרט פנינים מדי שניה. לא יחסרו גילויים ועושר.

 

Blogged with the Flock Browser

לפתע באמצע החקירה

מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים

גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.
"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."

במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.
שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.

"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."
הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.
ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.

"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."

ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.

"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע – יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.
הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."

"הממ," פימפם הדוד לזלי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"

חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.

"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."

באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."

אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.

צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.


28 ביוני 2003 03:45

עופרי אילני, קפטן אינטרנט - ואחרונה חביבה

גם הדגלים השחורים הגיעו ל"הארץ"
עפרי אילני מתכבד לכבד

תודה לטלי שהפנתה את תשומת לבי.

תודה לעפרי אילני, ששם לב.




המקום שבו אנו צודקים

מאת עפרי אילני


האם הסתגרות במרחב המוגן של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה בלוגרים ישראלים הציעו משאב חשוב: נגישות לקולות אחרים

כמו רוב מגזרי החברה הישראלית, אולי חוץ מפורום מטכ"ל, הבלוגוספירה הישראלית נתפסה בלתי מוכנה למלחמה שפרצה בלבנון. ביום ראשון בבוקר, כשביירות כבר היתה הרוסה למחצה, תושבי חיפה ישבו בחדרים ממוגנים, והכתבים של העיתונות המודפסת בילו לילה חמישי על הגבול, נראה שרוב הכותבים ברשת עוד לא פתחו את המחשב. בחינה של בלוגים ישראליים נבחרים העלתה כי הם עדיין מייצרים הומור אינטרנט מהסוג הסטנדרטי, שנסוב על נושאים כמו קיילי מינוג, אושרי כהן, ופצצות שילדים עושים מפפסי ומנטוס. ההפצצות וההפגזות האמיתיות כאילו התרחשו במקום אחר.

בסוף אותו יום התמונה כבר השתנתה. כמעט כל מי שכתב פוסט חדש התייחס בדרך זו או אחרת לאירועים. בשלב הזה נאלצו הכותבים להחליט מה הם עושים עם מקלדת, חיבור לאינטרנט וקהל קוראים נאמן כשהמצב מסביב נעשה לחלוטין לא נורמלי.

המתקפה הנוכחית היא האירוע המלחמתי הראשון בקנה מידה גדול שהרשת העברית נאלצת להתמודד אתו מאז צמחה וגיבשה לעצמה סוג מסוים של זהות. בעוד אמצעי התקשורת המסורתיים עוברים במהירות לנוהל קרב, לרשת לוקח זמן להסתגל. בינתיים נראה שהיא מפנה את מרכז הבמה לקולותיהם הדומיננטיים של הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות הגדולים.

ובכל זאת, תחושה אחת בולטת מעל כולן - התכחשות. מהגדרתו, המרחב הווירטואלי נוטה להיות תלוש מעט, ומתפקד במישור קיום מקביל לעולם האמיתי. הקשר המיידי, במרחק לינק או הורדה, לחלקים רגועים יותר של העולם, מביא בהכרח לתחושה מסוימת של ניתוק. גם כאשר התייחסו לאירועים, רבים מהכותבים בחרו להתמקד בהערות אירוניות משולי החדשות, או בהתחלקויות הקטנות של האחים הגדולים מהטלוויזיה.

חדר 404 של עידו קינן (room404.net) הביא מקבץ של "פתיתי מלחמה" - מודעות פרסומת שמקבלות משמעות אירונית בהקשר הנוכחי ("אתם עוד בבית?", שואלת המודעה של חברת החשמל, שמזמינה את הקוראים למרכז המבקרים); ויובל דרור מ"מאבד תמלילים" (popup.co.il) קיבץ את הודעות השגיאה של אתר דובר צה"ל ואת הדיווחים המשונים של כתבת גל"צ הדס שטייף, שבשידור מגבול הצפון הודיעה שכוחות צה"ל "יורים משהו לעבר גבול לבנון".

בלוגים אחרים נראו כאילו הולאמו על ידי כוחות הביטחון, ועברו לדבר בטון המזכיר את דובר צה"ל. הקוסמופוליטיות האזרחית והקלילה של שועלי רשת ותיקים, שבימים כתיקונם מזהים את השרת כמולדתם הראשונה, נסדקת די מהר כשהתותחים רועמים. "כאן אבסורדיסטאן" (http://snipurl.com/tclf) הזהיר מפני "גולשים ישראלים בשירות החיזבאללה" שרצים ל"אתרים זרים" כמו פליקר (http://flickr.com) ומפרסמים שם מיקומים של נפילות קטיושות. חזי שטרנליכט, בעל הבלוג "הפוזיציה" ב"רשימות" (http://snipurl.com/tddu), הכריז ש"אנחנו האויב הגדול של עצמנו" ותקף את אמצעי התקשורת (ובעיקר את "הארץ").

האם תפקידה של קהילת האינטרנט הישראלית היא באמת "לעשות טובה למדינה", כדברי הבלוגר יהונתן קלינגר? מטבע הדברים, אירוע דרמטי כמו מלחמה מביא גם את כותבי הבלוגים, כמו כל אדם אחר, להתמקם איש איש בעמדתו הפוליטית. אך למרבה המזל, רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.

בזמן שבו השיח הציבורי מוצף בקלישאות מתלהמות, כמה מבעלי הבלוגים ב"רשימות" עברו לכתוב בשורות קצרות. סמי שלום שטרית (http://www.notes.co.il/sami) פירסם שיר ששמו "יהודי ספידי" על טייס ישראלי חובב יין, ש"מלטף את ראש הטיל, כמו היה צוואר בקבוק שרדונה". אתי טופז (http://www.notes.co.il/eti) הסתפקה בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", שבו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב", והוא, כדברי המשורר, "רמוס וקשה כמו חצר".

האם הסתגרות במרחב הממוגן, אך הרמוס והקשה, של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה מבעלי בלוגים הציעו את אחד המשאבים החשובים ביותר של הרשת: נגישות לקולות אחרים. "העוקץ" (http://www.haokets.org), הבלוג החברתי של יוסי דהאן ואיציק ספורטא, המגדיר עצמו כמפלט מ"המחנק והמוגבלות של הדיון הציבורי", הציע הפניות לעיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (http://www.dailystar.com.lb). משם, לדברי דהאן, "אפשר להתחיל להבין איך כל זה נראה מהצד השני, ולא דרך התיאורים הקריקטוריסטיים של המומחים המקומיים לנפש אוכלוסיית האזור, הגיא בכורים והאהוד יערים למיניהם".

למי שמעדיף לקרוא בעברית, פירסם הבלוג מכתב מביירות שכתבה ביום שישי לבנונית ששמה רשא, הכותבת מבית קפה במערב העיר על הימים המזוויעים בצל ההפצצות. "למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות", היא כותבת ומוסיפה: "אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק".

וקורינה הסופרת (www.notes.co.il/corinna), מהכותבות הוותיקות ב"רשימות", מילאה את הבלוג בדגלים שחורים, והעמידה זה לצד זה את ההימנונים של איראן, סוריה, לבנון וישראל. לסיכום היא הוסיפה: "נפש יהודייה, נפש איראנית, לבנונית, סורית או פלשתינית - עד מתי תהיי לוטה באפילה, כלי למימוש הערך העליון: ארץ".



(C) אתר קפטן הארץ





חנן כהן 7/22/2006 10:13:20 AM
אבל הם לא הגיע לידיעות
ממש להקיא

עכברי המלחמה: כך מסבירים הגולשים את ישראל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3278850,00.html
דוד אבוטבול 7/22/2006 3:28:55 PM
הנחיית צה"ל
אין לקרוא או לכתוב בבלוגים בעת הלחימה בלבנון.
נו טוב 7/23/2006 12:08:40 AM
עצרת הזדהות בנסראללה בכיכר
בואו בהמוניכם כדי להגביר את הירי על בני אדם
בבקשה תבואו רוחו של המנהיג הפציפיסטי נסראללה נשברת אנא בואו לעודד את רוחו ולהפיח תקווה באירגונו

העצרת בחסות אל מנר
קורינה 7/23/2006 3:50:13 AM
תודה ל-IP 132.68.250.215 המתכנה "נו טוב"
יקירי, מה שהסברתי לך בעקבות תגובתך ברשימה קודמת שם בחרת להתחבא תחת כינוי "שמאלני שרווח לו" - תקף גם כאן.