טעו.
כבר היה חכם אחד, לפחות אחד, שקבע: הרוב תמיד טועה.
תמיד או לא תמיד, בעניין המקינטוש - המפחידים טעו.
קצת היסטוריה
בכיתה א', ברומניה המעטירה, כתבתי עם גיר על לוח צפחה.
ללוח היה קשור ספוג, מאצות ים, אמיתי.
אחר כך העבירו אותנו לעיפרון.
אחרי העיפרון היו העט והדיו שבקסת. הייתי באה לבית הספר עם בקבוקון דיו, והיו האסונות תמיד, כשהבקבוק נפל או נשבר, למרות השקערורית הקבועה בספסל - כמותה מצאתי בארץ בבית הספר היסודי בגבעת עליה שבפאתיה הדרומיים של יפו. בית ספר שנבנה על ידי הבריטים ושימש קודם לכן את ילדי העולם הנעלם.
בשיעורי הכתיבה ברומניה ובהמשך, חשוב מכל היה שיעור הקליגרפיה.
יש קטע באות שבו הקו חייב להיות בשיא עוביו וקטע שהוא דקיק. בין לבין צריך להיזהר כי המורה עובר עם סרגל עץ מאחורי גבו , תופס בכף יד הטועה ומכה עד שהיא מאדימה.
בארץ, גם בשיעורי העברית וגם בשיעורי האנגלית - איש לא דרש כתיבה קליגרפית. כל שנות הדבקות במטרה נזרקו סתם כך לפח.
בגיל שש עשרה, נדרשתי להוכיח מיומנות בכתיבה במכונת כתיבה.
שכרתי אחת כזו לשבוע, רכשתי חוברת לשינון הדפסה בשיטה עיוורת - ובאתי מוכנה לעבודה בספרית הפועלים.
באותם זמנים רוב הא/נשים ובמיוחד אנשי ספרות, הגישו כתבי-יד. פה ושם אולי היה סופר שאשתו הדפיסה לו, ואולי היו בודדים שהשתמשו במכונת כתיבה כשהם מנווטים בה לאיטם באומץ של שתי אצבעות מבוהלות.
בהוצאה לאור היו לוקחים את כתב היד בלי להשמיע ולו צל של רטינה, ומוסרים אותו לידי, שאדפיס.
ב-1985, עם הקמת פרויקט הילא"י, זכינו לתרומה של מחשב
העברתי אותו לידי המדפיסה במעלות, שהדפיסה את התכתובת האנגלית עם התורמים.
ב-1987 קיבלתי מחשב נייד. בשדות התעופה היו אומרים לי הבודקים שהוא משוכלל יותר ממחשב שולחני.
40 מגהבייט.
אחת עשרה שנים שימש, עד שהתעייף.
עבדתי עם תוכנת איינשטיין ואל הארץ הקסומה של האינטרנט הגעתי רק באוגוסט 2000 - כאשר הגיע לידי מחשב נייד של י.ב.מ.
י.ב.מ. נעמו לי מאד - שרות ידידותי ונינוח. הייתי מתייצבת פעם בשנה, לתיקון הנזקים שאפשר אני, אפשר חורשי רע גרמו לו.
חשבתי לתומי שזהו - נישואים קתוליים.
אחרי חמש שנים, קרס.
באתי לי.ב.מ. ואמרו לי, צריך להחליף את לוח האם. זה יעלה מעל לששת אלפים ש"ח.
הבנתי: זמנים מודרניים הם, לא קסת שממלאים בדיו ושומרים שלא תשבר. אם לא תקני מחשב חדש אחת לכמה שנים - יקרסו המניות וכדור הארץ יפסיק לנוע.
לא היה לי הסכום העתק הזה לתיקון או לרכישת מחשב חדש.
העובדים בי.ב.מ. נענו לשאלותיי ונתנו לי שם של טכנאי שלהם, שהיה לעובד עצמאי. הוא יחליף בחלקים משודרגים.
כך עשיתי, במחיר לא צנוע כלל של אלף ומאתיים ש"ח. אחריות? לשלושה חודשים בלבד.
מכאן ואילך המשכתי לעבוד בחיל ורעדה, לא יודעת כל רגע אם המחשב יתעורר, או שמא ישבוק חיים פתאום.
תוך כדי כך בדקתי את המצאי בשוק. כל יום הופיע מחשב חדש או בשורה לחדש ממנו.
והודעה מדהימה: י.ב..מ. נמכר לחברה סינית.
באותם ימים נתוודעתי באקראי למציאות הדיכוי בסין.
רכישת מחשב חדש הפכה מבעיה כלכלית, לבעיה כלכלית שמחייבת הכרעה מוסרית.
התחלתי להציץ במחשבי המקינטוש, כשמכל צד מושכים בידי - רק לא מקינטוש, השתגעת?
מה יש במקינטוש שמרתיע אנשים?
הנימוק הראשי היה, בעיות בגלישה באינטרנט, חריגה ממסלולי הרוב ובכלל - משהו שונה לגמרי.
צללתי.
אה, מחייה נפשות! ראשית - ניכר שלבוני המכשיר יש חוש הומור. התחושה היא שבידידות מתלוצצים עמך - לעומת התחושה בפי.סי. שאם לא צוחקים ממך - מצפצפים עלייך על בטוח.
כל מיני פעולות שבפי.סי צריך לעשות קפנדריות כדי להגיע אליהם - במקינטוש זורמות להן פשוט וישר.
היא לא קורסת ולא קופאת גם לא יוצאת למלחמות נגדך.
המכונה הזאת מתסכלת רק את מי שצריך תסכולים - בעצם חסרונם.
והעיקר - הוא כמו כפפה ליד, כאשר מכינים ספר לדפוס בתוכנת אין-דיזיין.
נראה שיש יכולת אחת מועילה בחיים
היכולת לבחון דברים לא לפי מה שהרוב אומר אלא לפי הקשבה לנטיות לבך ולצרכיך האישיים.
אפילו שאיש לא יורה בגבך כשאתה רץ מחוץ לשורה?
אם זה אומץ - אז אני קונה.
