האם זאת הסיבה שבגללה התקשורת שותקת בעניין הנחשד באונס שבקהילתה?

פורסם ביום שלישי, 26 אפריל, 2011, 19:31 כתבה קורינה למדור ג. הופכת עולמות, האזרחית ק. יחוטה

הנה כי העין השביעית מעלה מנבכי ארכיביה כתבה רצופה ראיונות עם עיתונאים מעשנים.
לא סיגריות. סמים.
התמונה המצטיירת ברשימה מ-2005 – האם היא דעכה ב-2011?
האם החשש לשמה הטוב של התקשורת – ושם טוב הוא לא פרי מעשים אלא הסתרת המגונים שבהם – הוא שחוסם את התקשורת או מכה אותה בהלם במקרה זה, עליו כתבתי אתמול ושלשומים?
הכתבה מציירת תמונה קשה.
כלבי השמירה של הדמוקרטיה, מה היה לכם?
אולי זה הזמן לנקות אורוות? להפוך אבן על אבן? אולי מקרה זה …
ואולי לא. מה שהיה הוא שיהיה. התקווה עברה דירה לקול העם, שנשמע כיום על פני הבלוגוספירה.
צו ההשתקה שהוציא בית המשפט במקרה בו עיתונאי נחשד לכאורה שנטל סמים ופעל באלימות כלפי קולגה -
צו זה אפשר שומר על תיבת פנדורה כמתואר בכתבה של העין השביעית – בימת תקשורת היא עצמה.
שהמרואינים בה מסרבים להזדהות וגם יש מי שדואג בה שמא הכביסה המלוכלכת תיחשף ברבים.
כעת חובת ההוכחה על העיתונות: להראות  שבהתמודדות עם חשד לעוולה פלילית לא גבר פחד החשיפה של תופעת עישון הסמים של מי מהעיתונאים.
אותם סמים שמככבים מאחורי הקלעים של עילת התלונה נגד העיתונאי האחד.
אחרת עלול להתברר כי לא הדאגה לאיש "משלנו" היא שמזינה את שתיקת התקשורת.
עלול להיוודע שבסופו של יום, הדאגה של איש לשם עצמו ולשם המקצוע היא שמרפה ידיים.
לכולנו עקב אכילס
איש אינו מושלם, אפילו מובאראק או אסאד לא צלחו את המעבר למדרגת אל.
אפשר לקחת חזרה. את הכבוד, את האמת, את היושרה.
תהליך כואב. נכון.
ועם זאת, סם חיים. מזכך.
פוקח עיניים. כי מה הוא העישון הזה לעומת הרעות הנוראות שהעולם משופע בהם, עליהן על התקשורת בלי משוא פנים להתריע?

ובמחשבה שניה, לאחר שנחתי על זה קצת: אכן נורא הדבר שיש א/נשי תקשורת נוטלים סמים.
זו לא רק פגיעה בבריאות האישית, במבנה האישיות, במוח – זמנית או מצטברת.
זו בהחלט פגיעה מזיקה בשיקול הדעת שהמקצוע מחייב ומכאן לא רחוקה הדרך לפגיעה במי מהקולגות שרחוקים מכך, בשם הטוב של המקצוע, באמינות.
המקצוע קשה, מלחיץ?
קשה יותר ממקצועות הרפואה עצמה? מעבודה עם ניצולי שואה, חולים סופניים, ילדים בסיכון, נפגעות ונפגעי אלימות על רקע מין?
בנו גם לכם קבוצות תמיכה, מסגרות לאנחת רווחה, שמחות קטנות שמנעימות.
או החליפו מקצוע, עברו לתחום שבו אינכם חלק מגילדה ועלולים להפיל אותה.
הליברמנים מחכים בפינה.

עופרי אילני, קפטן אינטרנט - ואחרונה חביבה

גם הדגלים השחורים הגיעו ל"הארץ"
עפרי אילני מתכבד לכבד

תודה לטלי שהפנתה את תשומת לבי.

תודה לעפרי אילני, ששם לב.




המקום שבו אנו צודקים

מאת עפרי אילני


האם הסתגרות במרחב המוגן של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה בלוגרים ישראלים הציעו משאב חשוב: נגישות לקולות אחרים

כמו רוב מגזרי החברה הישראלית, אולי חוץ מפורום מטכ"ל, הבלוגוספירה הישראלית נתפסה בלתי מוכנה למלחמה שפרצה בלבנון. ביום ראשון בבוקר, כשביירות כבר היתה הרוסה למחצה, תושבי חיפה ישבו בחדרים ממוגנים, והכתבים של העיתונות המודפסת בילו לילה חמישי על הגבול, נראה שרוב הכותבים ברשת עוד לא פתחו את המחשב. בחינה של בלוגים ישראליים נבחרים העלתה כי הם עדיין מייצרים הומור אינטרנט מהסוג הסטנדרטי, שנסוב על נושאים כמו קיילי מינוג, אושרי כהן, ופצצות שילדים עושים מפפסי ומנטוס. ההפצצות וההפגזות האמיתיות כאילו התרחשו במקום אחר.

בסוף אותו יום התמונה כבר השתנתה. כמעט כל מי שכתב פוסט חדש התייחס בדרך זו או אחרת לאירועים. בשלב הזה נאלצו הכותבים להחליט מה הם עושים עם מקלדת, חיבור לאינטרנט וקהל קוראים נאמן כשהמצב מסביב נעשה לחלוטין לא נורמלי.

המתקפה הנוכחית היא האירוע המלחמתי הראשון בקנה מידה גדול שהרשת העברית נאלצת להתמודד אתו מאז צמחה וגיבשה לעצמה סוג מסוים של זהות. בעוד אמצעי התקשורת המסורתיים עוברים במהירות לנוהל קרב, לרשת לוקח זמן להסתגל. בינתיים נראה שהיא מפנה את מרכז הבמה לקולותיהם הדומיננטיים של הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות הגדולים.

ובכל זאת, תחושה אחת בולטת מעל כולן - התכחשות. מהגדרתו, המרחב הווירטואלי נוטה להיות תלוש מעט, ומתפקד במישור קיום מקביל לעולם האמיתי. הקשר המיידי, במרחק לינק או הורדה, לחלקים רגועים יותר של העולם, מביא בהכרח לתחושה מסוימת של ניתוק. גם כאשר התייחסו לאירועים, רבים מהכותבים בחרו להתמקד בהערות אירוניות משולי החדשות, או בהתחלקויות הקטנות של האחים הגדולים מהטלוויזיה.

חדר 404 של עידו קינן (room404.net) הביא מקבץ של "פתיתי מלחמה" - מודעות פרסומת שמקבלות משמעות אירונית בהקשר הנוכחי ("אתם עוד בבית?", שואלת המודעה של חברת החשמל, שמזמינה את הקוראים למרכז המבקרים); ויובל דרור מ"מאבד תמלילים" (popup.co.il) קיבץ את הודעות השגיאה של אתר דובר צה"ל ואת הדיווחים המשונים של כתבת גל"צ הדס שטייף, שבשידור מגבול הצפון הודיעה שכוחות צה"ל "יורים משהו לעבר גבול לבנון".

בלוגים אחרים נראו כאילו הולאמו על ידי כוחות הביטחון, ועברו לדבר בטון המזכיר את דובר צה"ל. הקוסמופוליטיות האזרחית והקלילה של שועלי רשת ותיקים, שבימים כתיקונם מזהים את השרת כמולדתם הראשונה, נסדקת די מהר כשהתותחים רועמים. "כאן אבסורדיסטאן" (http://snipurl.com/tclf) הזהיר מפני "גולשים ישראלים בשירות החיזבאללה" שרצים ל"אתרים זרים" כמו פליקר (http://flickr.com) ומפרסמים שם מיקומים של נפילות קטיושות. חזי שטרנליכט, בעל הבלוג "הפוזיציה" ב"רשימות" (http://snipurl.com/tddu), הכריז ש"אנחנו האויב הגדול של עצמנו" ותקף את אמצעי התקשורת (ובעיקר את "הארץ").

האם תפקידה של קהילת האינטרנט הישראלית היא באמת "לעשות טובה למדינה", כדברי הבלוגר יהונתן קלינגר? מטבע הדברים, אירוע דרמטי כמו מלחמה מביא גם את כותבי הבלוגים, כמו כל אדם אחר, להתמקם איש איש בעמדתו הפוליטית. אך למרבה המזל, רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.

בזמן שבו השיח הציבורי מוצף בקלישאות מתלהמות, כמה מבעלי הבלוגים ב"רשימות" עברו לכתוב בשורות קצרות. סמי שלום שטרית (http://www.notes.co.il/sami) פירסם שיר ששמו "יהודי ספידי" על טייס ישראלי חובב יין, ש"מלטף את ראש הטיל, כמו היה צוואר בקבוק שרדונה". אתי טופז (http://www.notes.co.il/eti) הסתפקה בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", שבו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב", והוא, כדברי המשורר, "רמוס וקשה כמו חצר".

האם הסתגרות במרחב הממוגן, אך הרמוס והקשה, של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה מבעלי בלוגים הציעו את אחד המשאבים החשובים ביותר של הרשת: נגישות לקולות אחרים. "העוקץ" (http://www.haokets.org), הבלוג החברתי של יוסי דהאן ואיציק ספורטא, המגדיר עצמו כמפלט מ"המחנק והמוגבלות של הדיון הציבורי", הציע הפניות לעיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (http://www.dailystar.com.lb). משם, לדברי דהאן, "אפשר להתחיל להבין איך כל זה נראה מהצד השני, ולא דרך התיאורים הקריקטוריסטיים של המומחים המקומיים לנפש אוכלוסיית האזור, הגיא בכורים והאהוד יערים למיניהם".

למי שמעדיף לקרוא בעברית, פירסם הבלוג מכתב מביירות שכתבה ביום שישי לבנונית ששמה רשא, הכותבת מבית קפה במערב העיר על הימים המזוויעים בצל ההפצצות. "למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות", היא כותבת ומוסיפה: "אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק".

וקורינה הסופרת (www.notes.co.il/corinna), מהכותבות הוותיקות ב"רשימות", מילאה את הבלוג בדגלים שחורים, והעמידה זה לצד זה את ההימנונים של איראן, סוריה, לבנון וישראל. לסיכום היא הוסיפה: "נפש יהודייה, נפש איראנית, לבנונית, סורית או פלשתינית - עד מתי תהיי לוטה באפילה, כלי למימוש הערך העליון: ארץ".



(C) אתר קפטן הארץ





חנן כהן 7/22/2006 10:13:20 AM
אבל הם לא הגיע לידיעות
ממש להקיא

עכברי המלחמה: כך מסבירים הגולשים את ישראל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3278850,00.html
דוד אבוטבול 7/22/2006 3:28:55 PM
הנחיית צה"ל
אין לקרוא או לכתוב בבלוגים בעת הלחימה בלבנון.
נו טוב 7/23/2006 12:08:40 AM
עצרת הזדהות בנסראללה בכיכר
בואו בהמוניכם כדי להגביר את הירי על בני אדם
בבקשה תבואו רוחו של המנהיג הפציפיסטי נסראללה נשברת אנא בואו לעודד את רוחו ולהפיח תקווה באירגונו

העצרת בחסות אל מנר
קורינה 7/23/2006 3:50:13 AM
תודה ל-IP 132.68.250.215 המתכנה "נו טוב"
יקירי, מה שהסברתי לך בעקבות תגובתך ברשימה קודמת שם בחרת להתחבא תחת כינוי "שמאלני שרווח לו" - תקף גם כאן.

מי יתנני תו תקן לעיתונאים

סוריה שבנפשנו
חג גדול היה לנו היום.

הזדמנות חד-שנתית להכות על חטא. על החזה של הזולת.

ניקח את העיתונות
החזה שלה, רחב.

זוכרות את הנימוק החזק מכל: "כתוב בעיתון"?

ככל שיותר עיתונאים ועיתונאיות התחילו לכתוב ספרים, מה ספרים - פרוזה! - כן גברה בעיתונאות השמועה שהקוראת עיתון חייבת - ממש כמו בספרות - לנהוג על פי הכלל שקבע הרומנטיקן, סמואל טיילור קולרידג':

willing suspense of disbelief

משמע, הקוראת מוותרת מרצון על הספק. מתמסרת כולה לסיפור העיתונאי.

כי הנה ימים באו
ככל שבעלי-עגלות היו לבעלי עיתונים, ככל שעורכי עיתונים היו לעבדי אמת העוברת לסוחר ולמושל -

מה שנראה כסרטן חולף - היה לגרורות שולטות בכל.

שבועה חדשה באה לעולם העיתונות, שבועת ההיפוקריטים.

המסיים או לא מסיים בית ספר לעיתונאות, נשבע בה: שיהיה נאמן למשלם משכורתו. שיכופף גוו לטירוף.

כי אין תו תקן. לא תמצא כתבה שבצידה מופיעים המרכיבים, כך וכך סידן יש בחוט השידרה של העיתונאי, כך וכך חלבון ובשר יש בתכנים, אין צבעי מאכל מלאכותיים - רשימה אורגנית, לא מרוססת במכונת ירייה של מפרסם, מ"ול, עורך מאוהב בראש ממשלה.

אין תו תקן. ותרי על הטלת הספק. האמיני יום לא יבוא. בסוף תאמיני - כי כולנו, מן העורך הראשי ועד לעיתונאי הזוטר, נאמר לך זאת יום יום ושעה שעה ואם נשכח יזכירו לנו יח"צני ולטיפות ראש הממשלה על פדחת העורך הראשי המכשכש בזנב החתוך לתפארה. אינעל אביך - היזהרי מנעליו, אחרת אותך ישר למקלט המוכות נשלח!

המצב הזה בלתי נסבל
איפה אגודת הצרכנים? איך זה זה ניתן כל כך בקלות - במדינה חופשית מדמוקרטיה - לגרום למוות בעריסה של כבוד העיתונאי - -

"אם לעיתונאי לא איכפת, מה איכפת לך?"
רגע רגע, תנו לגמור את המשפט: כבודי וכבודו באותה עריסה. מטלטלים אותה - שנינו נופלים.

עורך חולץ נעל כביכול - על דרך חרושצ'וב, אפילו מתעלה עליו, באין לו שולחן באו"ם - ומשליך אותה, כביכול, על עיתונאית או עיתונאי. אני - הרחוקה מן החדר ההוא - לא יודעת, לא רואה דבר לבד מן הרשימה המופיעה לנגד עיניי כאמת מסיני ואין עימה ריח מריחות ההלם של המוכה, אין עימה הד מהדי קן הקוקוריקו.

אני מאמינה. יום יום מחדש. גם כאשר למחרת מתברר השקר - תמיד תהיה זו הממשלה או הביורוקרט שאשם בעיניי - לא העיתונאי, חלילה. הרי הוא האורי-דן והתומים שלנו. הוליכו אותו שולל. כמו שעכשיו עם בגדי המלך החדשים של סוד סוריה שלא וכן הופצצה-הותקפה-נפלשה.

"ששש!"
מה ביבי? מה הוא בסך הכל אמר - שלא כתבו על זה עיתונאי כל העולם, ובעיתונים כאן הוסיפו רק 'לכאורה', בקריצה.

והרי האמת לאמיתה, מפי ברק, כששינן אותה לאולמרט, או שלהיפך. כך, במעמקי הבור, ק.יחוטה שמעה:

"אקסיומה ידועה היא שכל מלחמה יש לנהל על פי החוקים שמלחמה קודמת הייתה צריכה להתנהל בה."

שם בבור, לנגד עיני ק.יחוטה העלומה, הצבא לחש באוזני השניים: "יד לפה! הלקח הכי חשוב של מלחמת אולמרט הראשונה הוא - שאסור היה לתת לעיתונאים להימצא בשדה הקרב. עכשיו, עם מה שיוודע כ'מלחמת אולמרט/ברק השנייה' - או, אם עורבא פרח, כמלחמת הכל-בגלל-ביבי-האחרונה - הצבא מצווה: "לא נראה לעיתונאים אפילו קצה זנב דג מלוח."

אמרו היחצ"נים: "היה או לא היה, העיתונאים כבר יתפרו מזה אלפי כתבות, קילומטרים של סיפורי בדים מאדירים: 'זקפנו את גוונו! איזו מתנה נפלאה לראש השנה הייתה אדרת מלכינו! למען פלישה כזו נקבל עלינו באהבה תענית שתיקה. ככל שנדע עליה פחות - ירחב יותר לבנו. לא האמת כאן עיקר אלא ההזייה התמה, הוויתור על הספק.'

ממעמקי בטן הבור אולמרט צחק, בקצב אחד עם בטנו של ברק: "נרמוז לכלבים לקפץ אל ברכינו."

"כך ממש?"
כף אצלנו האמת צמה כל השנה. נסלח ונשכח ומחר נחזור אל בין הכסתות הרכות, ליבנו מכה בקצב אחד עם תופי הטמ-טם של שבט העיתונאים והשולטים. רק אל תפסיקו להכות, כי מה הם חיינו בלא הקצב הקבוע האחיד יום יום, מה ערך יהיה לחיינו אם, כמו השקט העליז הזה של יום כיפור - עוד ישתלטו עלינו, חלילה, שפיות ושלום?

פורסם ב 23 בספטמבר 2007 22:06