מיתרים בלתי נראים

דודי גולדמן ידיעות אחרונות 31.8.90

ניכר שהספר דפים ורודים נעשה בידי אישה. ולא שיש כאן חלילה אמירה פטרונית של גבר הבוחן יצירה של אישה, אלא רק התפעלות של מי שחושב שהמנעד הנשי עשיר ומורכב מזה של הגבר.

עם כל החשש מהכללות, אני חושב שגבר הקורא או צופה במעשה אמנות של אישה, חייב לעשות "כיוונון מוסיקאלי" כדי לכוון את עצמו למיתרים הדקים, השקופים והבלתי-נראים של היוצרת.

"דפים ורודים" כתוב כיומן, המתעד התרחשויות פנימיות של המספרת, אנה. הסיטואציה הריטורית היא של אישה בשלה, שהגיעה לעידן התבונה והסיכומים ועורכת מחדש את היומן שבו תיעדה את חייה לפי עקרון מיוחד, אשר "חותך" את החיים בכמה חתכים. כל חתך שכזה מתרחש בטווח שבין שנה ל-15 שנים. אלא שרוב פרקי היומן דנים למעשה באותן שנים, ויש חפיפה בין הזמן המסוקר בפרקים לבין עצמם. נעשה כאן שימוש מעניין ומקורי בז'אנר היומן, כשהעיקרון המנחה הוא קעקוע הזמן כרצף אנכי של היסטוריה וסידורו מחדש שלא לפי סדר ההתרחשות הכרונולוגית, אלא לפי סדר אחר – חשוב בהרבה: סדר החיים הפנימיים של אנה.

הספר הוא תיעוד ערוך, בטכניקה של חומר היולי (ולכאורה בלתי סדור) של מעגלי חייה של המספרת. בין המעגלים בספר, גם מעגל חייה של אנה הישראלית, כאשת-איש וכאשת משפחה, שטעמים פוליטיים, סקרנות ונהייה פציפיסטית מביאים אותה לקשרי ידידות אמיצים עם משפחה ערבית.

מעגל אחר הם קשריה – כיהודיה וכפליטה מוקאת מאירופה – עם המדינה המזרח-אירופית, שבה נולדה (ארץ התות והדובדבנים) והמעגל החשוב מכולם: עולמה הפנימי המתרחש ביום-יום הכאוטי והבנאלי.

תשעה פרקים לספר, הכתוב כיומן, והם מובעים ברמות שונות של תודעה. רק לאחר סיום הקריאה מתחיל הקורא להבין את העיקרון, שבו כל פרק תוחם את הזמן באופן שונה.

הטיפול במספר חתכי זמן, שחלקם חופפים אלה את אלה, עם "חיתוך" החיים לפרוסות, נותן איזו איכות רלטיביסטית. משהו כמו: שום דבר אינו מוחלט בחיים. אפשר לראות הכל מזווית כזו, ואפשר מזווית אחרת והכל גם נכון (כלומר, אף דבר כשהוא לעצמו אינו נכון באופן בלבדי) – אם הוא מצטרף לפרוסות חיים נוספות.

כמו קליידוסקופ צבעוני ענק, המשתנה ומחליף את מראותיו; הכל לפי המסתכל ולפי זווית הראייה, שבה הוא מחזיק את הקליידוסקופ.
החיים כערך יחסי.

28 ביוני 2003 03:13

לפתע באמצע החקירה

מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים

גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.
"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."

במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.
שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.

"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."
הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.
ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.

"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."

ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.

"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע – יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.
הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."

"הממ," פימפם הדוד לזלי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"

חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.

"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."

באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."

אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.

צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.


28 ביוני 2003 03:45