אזהרה: אקולוגיה של תרמית ורמייה

קלטות הטירה

ראית איך פרץ מנהג במדינה, שכל מוכר קלטות די. וי. די. מציג את הקופסאות ריקות?

ובכן, לעולם, אבל ממש אף פעם, אני משביעה אותך, אף פעם אל תסכימי לרכוש - ועוד בפרוטות שחסכת אחת לאחת כדי לקנות שעה קלה של נחת - קלטת שהוצאה מהקופסא ו/או אוחסנה ריקה מתחת לדלפק.

לעולם לא תוכלי לנחש איזה יסורים עברו עליה כחסרת בית, איפה התגלגלה.

הזבנ/ית - או אפילו מנהל/ת המשמרת בתאגיד התמנוני - ת/ישבע לך שהקלטת העירומה לא זזה ממקומה ואפילו לא העלתה אבק? חייכי חיוך מר ישראלי בגבורה ותשכחי מהתאגיד.

שיתייבשו, עירום ועריה לעולמי עד, חלמאים/מתחמנים שכמותם.

תאמיני רק אם אלדין העביר אותך בלילה לחנות באירופה או בארצות הברית. שם המלה אינטגריטי, כלומר - יושרה, חוט שדרה מוסרי, הגינות, אמת - לא חורזת עם פרייער.

ומה אם תבואי הביתה ותגלי שהקלטת נתקעת באמצע השידור, פסים מטורפים וקפיאה על המקום?

תחזרי לחנות, אולי אפילו יחזירו לך את הכסף, אם תהיי תקיפה דייך - אך מה עם הזמן שבוזבז בנסיעות ובעוגמת הנפש. כן, מה עם עוגמת הנפש על שביקשת מעט נוחם בסאטירה הבריטית "המשרד" - וגילית שלדעת הזבנית, והרשת - זה ממש לא מגיע לך, כי פשוט אי אפשר לתת בך אמון שלא תגנבי את הקלטת אם תשאר בקופסא, חס ושלום.

למה אי אפשר לתת בך אמון?

ליתר דיוק, מי לא מסוגל לתת אמון?

זהו מבחן שיבולת, יקיריתי:



מי שלא מסוגל לתת אמון בך, עד כמה הוא ראוי שתכבדיהו באמון?

חמם אותי כי קר קר קר: מה את/ה חושב/ת על עתידך

אותי השאלה מטרידה מאד.

לפני ימים אחדים, למשל, במונית.

מהי מונית אם לא כלא לשעה קלה. הברירה היא בין לומר לנהג, "קצת שקט, בבקשה," לבין ההקשבה.

האיש מדבר בעברית צחה, עשירת לשון. גלוי ראש, פנים גלוחות נקי נקי. כבן חמישים.

מונולוג ארוך שבסופו הוא מגיע לתחנה שעל השלט שלה כתוב: לא מאמין להם. ('להם', הפעם, זה הערבים והנוצרים, בעצם כל מי שאינו יהודי).

הוא יודע שמה שהיה הוא שיהיה, אלף שנה נאכל חרב וגם בשנה האלף ואחת דבר לא ישתנה.

סכנה לכדור הארץ? הקרחונים? שמעתי על זה, יודע. האוקיאנוסים יעלו בשישה קילומטרים של גובה. קראתי.

ואם יתברר שעתיד העולם בסכנה נוראה, שניתן למנוע אותה רק אם נתאחד, כולנו עד אחד, על פני כדור הארץ?

אה, הוא מסביר לי בנחת. "יש הבדל גדול ביני לבינך. את אישה מעשית. אני אדם מאמין.

בורא עולם לא יתן. הבטיח לנו שלא יהיה מבול שני. כתוב בתנ"ך."

בורא עולם נתן שיהיה מבול השואה. מה תאמר אם יתברר, אם הרבנים יאמרו לך, שהקרחונים הנמסים הם דרך של בורא עולם להעמיד אותנו בניסיון, לראות אם ימצא לנו הכוח והשכל להתאחד? האם אז תסכים להתאחד עם כל האנשים על פני כדור הארץ כדי למנוע את האסון, להפסיק את המלחמות?

אז, כן. אז אסכים, הוא אומר בפנים של נודר נדר.

אז איך לא להיות אופטימיים. הנה, יש תקווה. צריך רק שיהיה דיבור עם הרבנים.

על כך בפעם הבאה.

אחרי האירוע בצוותא.

להתראות!

יום שישי ה-5 בינואר 2007 שעה 13:00
אולם 3 – חזן – בצוותא
איבן גבירול 30, בניין לונדון מיניסטור, ליד בית ציוני אמריקה.


עם צאת הספר החדש של קורינה
בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי

רב-שיח ערני, בהשתתפות הקהל:



פורסם ב 4 בינואר 2007 22:30

למי, למי, יש מושג ירוק

געגועים

1955
בימים הראשונים בקיבוץ, כשעוד היינו בנח"ל, הייתי עומדת שעה ארוכה מתחת למים הזורמים במקלחת.
המקלחת, צריף פח, חורים בעדם היה גם מי שהציץ - יותר מאחד ויותר מפעם - דוד סולר שאמור היה לחמם את המים והפחיד בקולות הפיצוץ שהשמיע, קבקבי עץ שאם נעלת אותם היית נדבקת ב'אקזמה' ...
הבנות ה'צבריות' היו צועקות, "צריך לחסוך במים. את מבזבזת!"
לא ממש הבנתי ולא ממש האמנתי. מים הם שפע. הם באים בגשמים אביב קיץ וסתיו ובשלגים כל החורף.

1965
עמדתי על ראש הגבעה הריקה של האוניברסיטה בת בניין ורבע והסתכלתי סביב, לחפש דירה קרובה יותר מן הדירה בקצה השני של העיר, קריית שלום.
מערבה היו הבתים היקרים של רמת אביב. צפונה - ולצד מזרח - היו בתי הווילות של אפקה.
מזרחית, בשיפולי הגבעה, רועה בדווי רעה עדר עזים - ומעבר לפסי הרכבת נראו בתי שיכון צנועים. ירדתי מן הגבעה, בין צמחי הזעתר שצמחו פרא, ומצאתי שדות פורחים ברקפות, פרג, מרגניות.
פה ושם עברה בכביש מכונית. האוויר היה נקי - וקריר, בכמה מעלות, מן האוויר במרכז העיר.

1970 -
ראש העיר מטיל עלינו אגרה, לכיסוי הוצאות סלילת כביש בן שישה נתיבים מתחת לאפנו, שבא לשרת את הנוסעיםם מחדרי השינה של רמת השרון, רעננה וגרורותיהם. פקקים לכיוון דרום בבוקר, צפונה עם ערב. בכל מכונית נוסע אחד בלבד, הנהג או הנהגת.
אין יותר צמחי בר. כוסו בבתים אין-ספור. נדמה שכל העולם עבר לגור לאזור זה שבשבילי היה כמו פינת סתר.

1985 -
אט אט, חילחל. יותר משלמדתי בארץ, למדתי מן הביקורים באירופה ובארצות הברית.
עוד לפני חמש עשרה שנים עיריית ניו-יורק הפיצה בין התושבים מידעון עם רשימת מוצרי נקיון שלא מזיקים לסביבה. ברחבי ארצות הברית, זו שהתעשייה שלה ועדרי מכוניותיה קובעים את העתיד הרע, אנשים בבתיהם נוהגים לפי הסיסמא:
If it's yellow, Let it mellow
If it's brown, flush it down
תנועת הירוקים לא נוסדה בארצנו המתגאה - אנאכרוניסטית - שהפכה מדבר לנווה ירק. בימים אלה של היפוך ערכים, מתגאים בכל מה שמביא את ההיפך.

2004 -
אין לי מכונית, כך שאני לא יכולה לחסוך בנסיעות ובדלק. לו היה מלך החניונים בונה עליי, לא היה מגיע כל כך רחוק.
לא עושה ג'וגינג. לסידוריי, אני הולכת ככל האפשר. עוקפת דרך רחובות צדדיים. רואה חצרות שתולות צמחייה טרופית זוללת מים בצד חצרות שגדלים בהן קוצים וחרולים - אותם אני, בעיניי, מנכשת ושותלת במקומם את שבעת אלפי המינים, קוראת בלא קול לבוהים בטלוויזיה: החיים הם כאן!
בארצות הברית אנשים משלמים מס אשפה לפי משקל הפסולת. כאן העירייה ברוחב לב גם גוזמת בעצמה גזם פראי וגם מעסיקה רכבים ואנשים.
נדמה שאצלנו משקים ומגדלים צמחים כדי שתימצא פרנסת גיזומים לקבלני העירייה. גוזמים כל עץ ושיח רענן, מכסחים דשאים וזורקים. הלא זה גזל. שייך לאדמה ומן הדין להשיב אליה.
לפני ימים אחדים ראיתי אישה אוספת עלה לעלה מתחת לעץ בחצר זעירה של ביתה. כי "מה יגידו השכנים, שמלוכלך אצלי?"
אמרתי לה, "אני לא גוזמת כמעט וכל עלה אם נגזם, נשאר כחיפוי על האדמה, כדרך הטבע. מונע ייבוש הקרקע וחוסך מים."

לפני שנים
בפארק יילוסטון שבארצות הברית, הלכנו עם מדריך של השמורה. מישהו הרים ענף יבש מן האדמה. מיד המדריך נזף, "צריך להשאיר במקום!"
לא פלא שיילוסטון נשמר בטהרתו.
בגינה שמקיפה את דירתי - בבניין שיכון ישן - משלושה כיוונים פורחים לבנדר, קורנית, נענה, שיחי צבר. מה אלאה אתכם, בעצמי הפסקתי לספור אחרי שהגעתי למאתיים זנים וסוגים. לאלה באים פרפרים וביניהם מתעופפות הציפורים. כשהאוויר בשום אני משלה את עצמי שהנה, מנצחת עוד קצת את כביש שש הנתיבים.
עוד מעט יהיה למדרחוב, מתחנת 'האוניברסיטה' של הרכבת ועד לכפר סבא.

בקיבוץ
החשמל זרם באור שמש וירח כאחת. ורות שהושארו דלוקות בכניסה לבתים ולמבני ציבור היו חיזיון של יום יום.
בשנים הראשונות בעיר, חמי היה עובר בין חדר לחדר ומכבה לנו את החשמל. הרגיז נורא.
כעת אני כמוהו, מכבה את החשמל בחדר שלא נמצאים בו.
לו היו לי המשאבים שיש לעירייה - שמתנהגת כאילו לא הושתה עליה החובה לחסוך - הייתי מקימה תאורת רחוב ניזונה מאנרגיית השמש.
לו הייתי חברת החשמל, הייתי בונה מערכת כזאת לעובדי החברה לפחות, אם לא לכל המדינה. כל כך הרבה שמש, וכל יום זורקים אותה אל הלילה כמו שפעת מזון שנשאר ממסיבת חתונה של מליונרים.
לפני שלושים וארבע שנים
בביקור הראשון בכפר תמרה, ראיתי את הנשים שורפות את הפסולת בחצר. הצרתי על הפיגור.
עכשיו תמרה היא עיר. כבר לא שורפים אשפה בחצר. עכשיו כולנו מתחרים במירוץ נגד הרס הסביבה.
בינתיים.

עוד מעט קט יבוא שינוי. פעמוני סוסים יצטלצלו שנית מכרכרות ילדותי.
כי הלא ברור לכולנו, גם למכסים על עיניהם ועל אוזניהם, שלא מדובר ברצח שנגרם בתאונות דרכים אלא ברצח טוטאלי יותר, של העתיד.
בוא תבוא ההיתנתקות האמיתית מן הרע והנורא.
עוד לפני הוואלס האחרון, אינשאללה.



מה את/ה עושה בשביל כדור ארץ?
14 ביוני 2004 01:25

Rogatka 6/14/2004 10:46:17 PM
כמעט קדיש אמרת
http://www.billy.co.il/prop/read.asp?storynum=881

קורינה 6/15/2004 12:36:11 AM
איך? הלא קדיש הוא אמירת תודה על הרע, השלמה עמו.
בסקאלה שבין לעשות לבין השלמה, אני עם הגב לייאוש.
אתה לא מאמין שניתן לשנות?

Rogatka 6/16/2004 9:48:16 PM
לצערי
אינני אדם מאמין.

קורינה 6/17/2004 1:49:04 AM
נו, עובדה שאתה חי.
עובדה משמחת.