ביום הראשון לפסטיבלהזמנתי בטלפון כרטיס לסרט "כלום" של בימאית פולניה מסקרנת. דורותה קנדיזא'בסקה. אחד מתוך קבוצת סרטים מוגשים ברטרוספקטיבה של יצירתה.
גם לימים הבאים של הפסטיבל הזמנתי כרטיסים. מה הבעיה. עולים לרכבת ותוך 34 דקות את ברחובות, ומשם - עשר דקות הליכה ואת בקולנוע חן.
לרכבת ישראל יש לוח זמנים.הרכבת תצא בשש ו-14 דקות - ותגיע לרחובות בדיוק תשע דקות לפני שבע.
18:51 18:14
הסרט אמור להתחיל בשעה שבע וחצי.
אז אולי עדיף שאעלה לרכבת שאחריה? יוצאת בשש שלושים וחמש דקות - מגיעה 21 דקות לפני תחילת הסרט.
19:09 18:35
החלטתי לא להמר ולקחת את המוקדמת.
תחנת הרכבת שליווה
השירותים, לעומת זאת, נודף מהם ריח של משתנה ציבורית מן המאה שעברה (הריח).
בחור מעובדי התחנה אומר, "בקטנה, אין מצב."
"תגיד, אם לא היו המלים 'בקטנה' ו'אין מצב' - מה היית אומר?"
"אני לא יודע. אני עולה חדש. עוד מעט יינקו שם."
על הרציף המון רב של ממתינים.
ב-18:12 דקות, משמע - שתי דקות בלבד לפני בוא הרכבת, מודיע קול סטקטו, בקטנה:
הרכבת לרחובות התבטלה!
הוא לא יתבטל להגיד, 'עם הנוסעים הסליחה, אנחנו מצטערים מאד על הבטלה שלנו ועל ביטול הזמן שלכם.'
בתחנת רחובות
אין ולו מוניות אחת.
אישה מחוייכת לוקחת אותי טרמפ. היא אחות במקצועה.
תבורכי מיכל.
כלוםמן השניה הראשונה ועד לאחרונה בה, שולט הקסם. אור ומים ושחקנית שירדה מן הציורים של בוטיצ'לי.
היא אם לשלושה, אוהבת בן זוג מכה מטלטל מחבק צורח מאיים מחבק.
הוא מכניס אותה להריון בפעם הרביעית.
היא רועדת תשעה חודשי פחד, שמא יעזוב אותה עם לידה. "זה גידול" היא אומרת לו, "כשיעבור - ייעלם."
מעשים נוראים היא עושה במאמץ להפסיק את ההריון בארץ קתולית שבה - עד היום! - הפלה אסורה בחוק. המבצע הפלות יישלח לבית סוהר.
סיפור נורא, נשים לרוב התנסו ומתנסות בו. דורותה קנדיזא'בסקה, בידי קסם יצרה - ועמה הצלם ארתור ריינהרט - היגד פיוטי, רווי סימבולים מעודנים. אש ומים עליהם השחקנית הולכת ושום נס לא נעשה לה. היא לא ישו המקים ילד לתחייה.
סרט ארוג משתיקות הולכות ומתמשכות, עד לקול התינוק - שמושתק.
היא הקורבן והיא המקריבה. הלב יוצא אליה. שכנים יפים מפנים לה גב. המכוערת כביכול, מתגלה כחומלת רבת יופי ותבונה.
יצאתי מן הסרט וידעתי - יותר אני לא הולכת לאף סרט מן הפסטיבל. צריכה זמן כדי לתת ל"כלום" לחלחל בנשמה.
שלום לך רחובות.
איך חוזרים באחת עשרה בלילה לתל-אביב רכבת אחרונה, יצאה - אם יצאה, בשמונה וארבעים.
21:12 20:40
אין מה לדאוג לרחובותים, הם יסעו במכוניות פרטיות וכמוהם השר לאיכות הסביבה, גדעון עזרא, שתחת כובע ראש שדולת הנשים בכנסת כיבד את הפסטיבל בנוכחותו.
יש מונית שירות!
באמת, מהר מאד נעצרה אחת, דומה למוניות השירות בתל-אביב.
התישבתי במושב בודד, שמאחורי הנהג.
בצידו האחר של המעבר מספרת היושבת שביקשה לנסוע ברכבת לתל-אביב והייתה תקלה, עכשיו, בלילה, רכבת אחרונה. נתנו לכל אחד פיצוי, שני כרטיסים. הציעו להם אוטובוסים. העדיפה לחפש מונית שירות. היא נוסעת הרבה לרחובות.
תמיד הרכבת מאחרת.
נופים אפליםהנפש חולמת - מוערת פתאום מצווחת אמבולנס.
הנהג פונה לצד הדרך.
מאחור צוחק קול צברי: "פוחד ממשטרה!"
"זה אמבולנס, לא משטרה. אני שומע אמבולנס, מפנה דרך. כך צריך," מצביע הנהג בתנועת יד רחבה.
"יאללה, תיסע," קורא הקול, "תחזיק את ההגה."
"תלמד את אבא שלך איך לנהוג!" קורא הנהג. "אני פנסיונר, כבר חמישים שנה על הכביש!"
"מה אמרת על אבא שלי?!" חותך הקול מאחור. והבחור, גבוה, בשנות העשרים, אומר לשכן שלו, "תן לעבור," וקם ובא. הבחורה אוחזת בראשה, הו - - ובתוך כך הבחור בא אל הנהג שממשיך בנסיעה, נעמד ליד הכיסא, יד אחת אוחזת בעמוד, השניה עלומה מעיניי כשהוא חוזר באותו קול חד צליל, "מה אמרת על אבא שלי?!"
כף ידי על זרועו, "לך שב, אתה מפריע לו לנהוג, לא אמר שום דבר על אבא שלך, שב, שב," ואיש צעיר מאחוריי, חבוש כיפה, גם הוא תופס במרפק הבחור, הנהג נוהג והעולם קופא עד שהבחור חוזר אל המושב האחורי ואני אומרת וחוזרת ושונה, "איך אתה, באמצע הנסיעה, יכולנו להיהרג פה כולנו! הוא מבוגר ממך, תכבד!"
הבחורה המבוהלת יורדת, לא רוצה להמשיך במונית הזו.
הבחור בא לשבת במקומה.
אני אומרת, "אתה בדרך כלל מגיב ככה?"
מילמול, הפה נע, מחפש מלים הבחור.
"קשה לך?"
"לא קשה לי," הוא עונה לי וקולו כבר רך, לואט, "עכשיו... לפני ראש השנה... אני מצטער..."
"שמעת?!" שמחים הנוסעים אל הנהג ואל הבחור, "הוא אמר שהוא מצטער."
כשאנחנו מגיעים לתל-אביב, מורה השעון שחלפו שעה וחמישים דקות מן הרגע שעליתי למונית.
הבחור קם, נכון לרדת. הנהג תופס בידו ומדביק לו נשיקה על הלחי, "שתהיה לך שנה טובה!"
הם לוחצים יד.
"ראית שנתתי לו נשיקה?" הוא אומר לי, הנהג, "אני משכתי אותו אליי!"
הוא מתיישב בכיסא מול פניי, ואין מצב שארד לפני שישאל,
"אבל תגידי, ממה זה בא, למה, למה יש אלימות?"
הי, מה עם השלישיה שהטיסה לנו את השלום מסוריה?לא הבטחתי את כל האמת. חצי אמת, זה רע?
בארץ לא ידעתי, רכבת האמת מגיעה באיחור.
פורסם ב 13 בספטמבר 2007 01:48
אסי 9/13/2007 9:47:46 איזה פוסט יפפפפפה
התנגן לי השיר "אולי זאת רק פאניקה קטנה" - מתוך "הרכבת כבר עברה בתחנה"
שתהייה שנה טובה ומתוקה,
אסי
moon 9/13/2007 10:57:51 AMרחובות היא לא ממש עיר...
היא טרגדיה של עיר.
איריס /13/2007 1:39:46 PM
נאלצת להסכים עם מון
רק בעניין הזה.
לגבי הרכבת והמוניות...זה נקרא
התעללות ממוסדת באדיבות עשרים משפחות ההון לעמך ישראל, העבדים החרופים.
הרעיון הוא שאנחנו גם אמורים לשלם עבור העינויים.
אז עכשיו אני שמחה שחסכתי לך תענוג נוסף.
אילנה 9/13/2007 5:55:15 PM
פחד!
איך היה לך אומץ לפנות אל הטיפוס? אני הייתי משתתקת ולא מעיזה. גדולה!
ולעניין רחובות - היא עיר הסרטים שלי. קולנוע חן - סרטי איכות כל השנה.
אמנם עיר רדומה ולבטח "עיר עם הפסקה", אבל יש לה הקסם שלה. פרדסים, מכון ויצמן, וכד'.
ירצו יאכלו 9/13/2007 7:38:59 PMוואוו - מצאתי את עצמי מרותקת עד הסוף....
איזה פחד.
שתהיה לך שנה מקסימה.
אוהבת לקרוא אותך!
חצבאני 9/13/2007 9:43:19 PM
שום רכבת לא מגיעה בזמן.
זה כל כך גרוע שלמרות שההוראות ברכבת הן שאחור של חצי שעה מזכה בכרטיס כבר לעולם לא יודעים באיזה רכבת נסעת וכיצד מחשבים את האיחור. אני נוסע כ15 שנים פעמים שלוש בשבוע ברכבת מתל-אביב צפונה - חיפה, עתלית, בנימינה. וזה נהיה יותר ויותר גרוע. באמת, לפני כ10 שנים כמעט לא היו איחורים בכלל. שאלתי לפני שבוע אם יש בכלל סטיסטיקה על איחורים ומנהל התחנה בתל-אביב הסתכל עלי כאילו הייתי דינוזאור ( אני בן 72 ונראה כך) וכשיצאתי אמר לי אחד העובדים "אדוני זה הזוי לחלוטין אם היית יודע מה הולך לא היית עולה על הרכבת" ואני מאמין לו לחלוטין. כנראה שפשוט לאף אחד לא איכפת בכלל איך מתי למה ומדוע רכבת ישראל מגיע בזמן או מאחרת. וזה נהייה יותר ויותר גרוע, כתבתי ל"הארץ" "ידיעות" ו"מעריב" ואיש לא רח לפרסם. לך דבר על תחבורה ציבורית.
אמיר 9/14/2007 5:54:32 AM
כתיבה יפה משובבת מזדיה מעוררת כעס
בהצלחה
אתר מדליק!
כהן 9/14/2007 9:29:06 AM
וכבר כתבתי פעם
עכבת ישראל
http://www.notes.co.il/hanan/24128.asp
טלי 9/14/2007 8:59:56 PM
קורינה, את גדולה... !
ואהבתי את הכותרת... :)
קורינה 9/15/2007 10:32:17 PM
שבוע טוב וגמר חתימה טובה - במזומן
תודה לכם על ההצטרפות לנסיעות בלונה-פרק הישראלי.
חנן, אכן הסמל שיצרת כל כך יפה שבמקומך הייתי מדפיסה על חולצות ועל תיקי בד לשימוש רב פעמי.
לכל המתפעמים מכתיבתי - לא נשאר אלא לקנות את ספריי ולקרוא ביום כיפור ובסוכות, באיטיות מהירה - כי עוד מעט יוצא הספר השביעי!
תודה ל
חצבאני - כתוב לי מעט עליך בדוא"ל, שאכיר/שאדע אם מכירה.
שלח אליי את המכתבים שכתבת לעיתונות - וטוב מזה - פתח בלוג ויאירו דבריך.
בעצם,
חנן, אולי מישהו ירצה לפתוח בלוג עם הלוגו שיצרת ושם יוכלו כל נפגעי הרכבת לדווח יום יום על הנעשה בשדה הקרב?
אולי זה יזיז משהו בהנהלת הרכבת, במשרד התחבורה, במשרד האוצר. הי, כמה פצצות מצרר אפשר לקנות במחיר קרון רכבת? כמה קילומטרים של מסלולי רכבת ניתן להעמיד במחיר של אתם יודעים מה.
באשר לאיחורים - עוד אכתוב על כך ועל מושג הכבוד לזמנו של הזולת - ככל שיעמדו לי הכוחות, גם בהשראת הארוע הנועל בפסטיבל, אליו הגעתי במכונית עם איריס.
תודה
אילנה, האם זה אומץ לומר 'לא' לטירוף?
לא חשבתי ולא תכננתי, אני סומכת על טבעי.
אני כבר בנוייה כך, כסופרת, שלא קשובה לרגשותיי אלא לרגשות ולהתנהגות הזולת. במצב של קשב נקי - את מגיבה נקי, גם נקי מפחד או מאסוציאציות פרטיות.
למרבה המזל הבחור לא היה לגמרי מטורף, רק במצוקה זמנית כלשהי. או שכך זה עובד כעת בחבורות הבנים - בפיוזים קצרים וביד על החרב.
לכן כל כך חשוב שתהיינה כמה שיותר נשים בממשלה.
שנוכל להציל בנים שכמותו מידי עצמם.
תודה למתכנה
ירצו-יאכלו. את כותבת ביד קלה בבלוג שלך. תבורכי. כשתצאי אל העולם ודאי יצאו ניצוצות לרוב.
מון, מה את יודעת על רחובות. ספרי שנדע. אני מתכוונת לשלוח קישור לראש העיר, שיילחם עם שר התחבורה. באירועים שם נשמע לי כאיש לבבי וכלל לא מעונב, להיפך.
אז תחתמו, תחתמו - אם אנחנו לא נחתום לעצמנו, מי לנו?
