סופרת  מוציאה לאור  הופכת עולמות

הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?

‏הצגת רשומות עם תוויות אקולוגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אקולוגיה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 28 באוקטובר 2007

אזהרה: אקולוגיה של תרמית ורמייה


קלטות הטירה

ראית איך פרץ מנהג במדינה, שכל מוכר קלטות די. וי. די. מציג את הקופסאות ריקות?

ובכן, לעולם, אבל ממש אף פעם, אני משביעה אותך, אף פעם אל תסכימי לרכוש - ועוד בפרוטות שחסכת אחת לאחת כדי לקנות שעה קלה של נחת - קלטת שהוצאה מהקופסא ו/או אוחסנה ריקה מתחת לדלפק.

לעולם לא תוכלי לנחש איזה יסורים עברו עליה כחסרת בית, איפה התגלגלה.

הזבנ/ית - או אפילו מנהל/ת המשמרת בתאגיד התמנוני - ת/ישבע לך שהקלטת העירומה לא זזה ממקומה ואפילו לא העלתה אבק? חייכי חיוך מר ישראלי בגבורה ותשכחי מהתאגיד.

שיתייבשו, עירום ועריה לעולמי עד, חלמאים/מתחמנים שכמותם.

תאמיני רק אם אלדין העביר אותך בלילה לחנות באירופה או בארצות הברית. שם המלה אינטגריטי, כלומר - יושרה, חוט שדרה מוסרי, הגינות, אמת - לא חורזת עם פרייער.

ומה אם תבואי הביתה ותגלי שהקלטת נתקעת באמצע השידור, פסים מטורפים וקפיאה על המקום?

תחזרי לחנות, אולי אפילו יחזירו לך את הכסף, אם תהיי תקיפה דייך - אך מה עם הזמן שבוזבז בנסיעות ובעוגמת הנפש. כן, מה עם עוגמת הנפש על שביקשת מעט נוחם בסאטירה הבריטית "המשרד" - וגילית שלדעת הזבנית, והרשת - זה ממש לא מגיע לך, כי פשוט אי אפשר לתת בך אמון שלא תגנבי את הקלטת אם תשאר בקופסא, חס ושלום.

למה אי אפשר לתת בך אמון?

ליתר דיוק, מי לא מסוגל לתת אמון?

זהו מבחן שיבולת, יקיריתי:



מי שלא מסוגל לתת אמון בך, עד כמה הוא ראוי שתכבדיהו באמון?

יום רביעי, 17 באוקטובר 2007

פאר ויסנר? מה השאלה


במפגש תומכים לקראת הבחירות לעירייה ראיתי איש נלהב ונמרץ
הציג עצמו כאיש עסקים שעוזב הכל כדי להתמסר לאקולוגיה.
לעירייה, מודה ומתוודה, הצבעתי עבורו.
זמן מה לאחר שנבחר העליתי במכתב הצעות אחדות - לא בשמיים. ממש לא:
גיזום וגזם.
העיר מלאה שיחים שמסופרים כפודלים. הגזם מהווה מטרד לעירייה ומעמסה בעוד אשר השיחים, המושקים במים יקרים נזרקים לאשפתות.
בנוסף, מדי חודש מתבזבזות כמויות אדירות של דשן אורגני בפוטנציה, כאשר הגננים אוספים את המכוסח בשקים שאף הם הולכים לאשפה.
אני מציעה
להעניק הנחה בארנונה, גם אם סמלית, לבתים אשר לא יגזמו את השיחים והגדרות בגובה.
להעניק הנחה ו/או לסבסד רכישת מתקני קומפוסט לחצרות שבהם ניתן יהיה למחזר את הדשא המכוסח ופסולת מטבח אורגנית. העירייה יכולה להעניק לזכיינים אחדים את הזכות לאיסוף הקומפוסט האורגנים מן המתקנים האלה.
אם הדבר קשה להחיל בבת אחת בכל העיר, אולי ראוי לשקול להתחיל בשלב ראשוני בשכונות אחדות, שמהוות מודל לחיקוי.

נחשו מתי המכתב הזה נכתב ונשלח?

ב-18 לינואר 1999.
וגם זכיתי לתשובה. בתוך ארבעה ימים נכתבה.
שופעת הבטחות פאר מפוארות.
עדיין אני מחכה לקיומן.
בעוד אני מגלה שמקומות כמו זכרון יעקב אכן מסבסדים מתקני קומפוסט לתושביהם - כאן סוללים כבישים ומדרגות.



יום שלישי, 16 באוקטובר 2007

מכתב גלוי למנכ"ל קופ"ח הכללית: שופכים חשמל

למר אלי דפס השלום

הנה התמנית, כך מבשר אתר הכללית, ל"מנכ"ל קופת החולים השנייה בגודלה בעולם. הכי טובה למשפחה."
1300 מרפאות ומכונים!
אדיר.

אדוני הנכבד, האם אתה מבקר במי מבין האלף ושלוש מאות? מן הסתם.
אני עצמי - שמדירה רגליי מכל מקום שנאספים בו נושאי חיידקים - בכל זאת הזדמנתי לאחדים מן המכונים ולשלוש או חמש מרפאות בעיר מגוריי, תל-אביב.
רובן עברו שדרוג עיצובי. תמונת האחות עם האצבע על שפתיה, המבקשת שקט, נעלמה - כדי לא להפריע לבעלי הטלפונים הניידים - אך לעומת זאת החלונות גדולים והתקרות מקושטות בטפטים מקצה לקצה.
כולה נורות ניאון.
אפשר היה אולי להסתפק באור הרב שבא מן החלונות, אלא שהעיצוב מחייב וילונות כבדים, ואלה פרושים לרוחב החלונות, למען האינטימיות.

בביתי שלי
כשאני יוצאת בערבים מחדר שאור דולק בו, דבר ראשון אני מכבה.

מתוך הרגל שכזה
כשהזדמנתי בשעת בוקר מאוחרת למרפאה של הכללית וראיתי איך הטפטים דלוקים כולם - הלכתי ממפסק למפסק וכיביתי.
לא חלפו דקות אחדות ואחת הפקידות באה והדליקה את כל הניאונים מחדש.
"מי סגר?! חשוך!"
"פתחי את הוילונות," אני מציעה.
"השמש מפריעה לי," האישה הרעננה אומרת.
"זה בזבוז כסף ואנרגיה."
ענתה ביושר, באלה המלים ממש: "לא איכפת לי, לא הבית שלי, לא אני משלמת את החשבון!"
אדוני המנכ"ל, אני אחת
בניגוד לבודהא, אין לי אלף ושלוש מאות זרועות.
הביזבוז הזה של החשמל, רב זרועות לא רק בכמויות הניאון כפול מספר המרפאות:
א. הכללית ניזונה מהקצבות של קופת המדינה, משמע - מכספי המסים של כל אזרח משלם מסים בה.
ב. בכסף הרב הזה שנשפך על חשמל - אפשר להגדיל את סל התרופות.
ג. החיסכון בחשמל יקטין את הנזק לסביבה ובכך ייחסכו חיי אדם, יקטן מספר החולים בשל הזיהום והעתיד יאיר פנים מעט יותר.

אדוני המנכ"ל, מר אלי דפס
מה אתה הולך לעשות כדי לחתוך בצריכת החשמל הגרגנטואנית של הכללית?
כי הנה בעוד שבעה ימים אשב לכתוב מכתב גלוי שני, לח"כ דב חנין - יו"ר ועדת הכנסת להגנת הסביבה - ובו אציע לחוקק חוק אשר יתנה תיקצוב מוסדות ציבור, בהקטנת מוכחת של צריכת חשמל שלא לצורך.
לשם מניעת בזבזנות במשאבי אנרגיה, בחיי אדם.
מה אתה אומר לעשות?

האר נא את עיניי, כאן ועכשיו.
עשו טובה למשפחה שבסביבה.
שני עידכונים חשובים
זה עתה שלחתי מכתב ובו קישור לכאן אל לשכת המנכ"ל, לידי עוזרתו, יהודית מיטרני:
yehudithmi@clalit.org.il

בה בעת קיבלתי בדוא"ל מכתב מאד מעניין ובו הפנייה לעצומה הדורשת לעבור לאנרגיה סולארית.
אני חתמתי.
עכשיו. כאן: http://israelsolar.bravehost.com/

מכתב גלוי לח"כ דב חנין בעניין העגלונים



עד שתגענה הכירכרות על סוסיהן

לח"כ דב חנין שלום,
אודה לך מאד אם תואילו לשקול הגשת הצעת חוק חשובה מאד - שכמותה, כך נאמר
לי, קיימת אפילו בקנדה הקרה:
איסור חנייה במנוע מותנע.

תיאור מצב
קיץ וחורף נראים ברחובות העיר - ומן הסתם ברחבי הארץ - בתכיפות בלתי נסבלת, מכוניות חונות במנוע 'דלוק'. לפעמים מדובר במכונית החונה במקום אסור ואז הנהג יורד ומשאיר מישהו ברכב שימתין לו, פועל - כשזו משאיות - או נוסע/ת, כשהרכב פרטי, או מונית.

המנוע חונה כשהוא מותנע, ופולט זיהום שמוחש ונראה לעין כל - אך לנהג ולנוסע אין מודעות או יראת-ציבור וגם
קר/חם לו והמזגן "צריך" לעבוד.

דוגמא מקנדה
שמעתי מידיד שנהג מונית הביא אותו לשדה תעופה שם, באחד מחודשי החורף הקרים-מקפיאים.
כשעצר להוריד אותו, כיבה מיד את המנוע - ועימו, כמובן, את המזגן - תוך התנצלות: "זה החוק."
שכמסתבר, מלווה בקנס גבוה.

הדעת נותנת שהחוק לא יחול על אוטובוסים כשעוצרים בתחנות הביניים - אך בתחנות המוצא ראוי וחשוב לחייב את הנהגים בהדממת מנועים, הן בתחנות הפתוחות וביתר שאת בתחנות הסגורות יחסית, כמו, למשל, התחנה המרכזית בתל-אביב, וזו שבירושלים, שם הסבל והנזק לנוסעים הממתינים ולסביבה הקרובה קשה מנשוא.

פרטי חקיקה אקולוגית בעניין זה ודאי ניתנים לבירור אצל הקולגות בקנדה ובארצות אחרות שחקיקתן מתקדמת.

תגובתי הנקודתית
אני נוהגת לנקוש קלות בחלון המכונית ולהעיר, בנועם: "אם תואיל לכבות את המנוע, יהיה פחות זיהום אוויר."
למעט מקרה בודד, של נהג רכב כבד גברתן, לו הפרעתי בדיון על המצב במדינה שניהל בחום עם נהג רכב זהה בכל - אני נעניית בחיוך ידידותי ובכיבוי המנוע. זה היה מקרה יחיד שבו נאלצתי להזדקק לנשק יום הדין - פנקסון קטן, עט ומבט מרוכז בשלט מספר הרכב. הבחור רץ אל הכלי ונמלט מן המקום. אפילו לא דרס אותי, אבל זה היה לפני שנתיים. עכשיו אנחנו מתקדמים יותר.
כל זאת, גם אם לא מעייף יותר מדי - פחות יעיל מחקיקה.
אותה ראוי ללוות במערך הסברה ארצי, בורא מעורבות אישית.

לתגובתכם, בתודה על העבודה החשובה,

לו רק היו גם נשים מחד"ש בכנסת...


איתי 10/11/2007 11:57:30 AM
למה לא לשלוח גם במייל
הוא עונה

קורינה 10/11/2007 1:14:00 PM
שלחתי דוא"ל לנטע, העוזרת הפרלמנטרית
ניסיתי לכתוב תגובה באתר אדום ירוק שקישור אליו בראש הרשימה כאן, אלא שצריך להרשם, ולא היה לי די מרץ לכך.
אם אתם באתר עבודה שחורה תרצו לקשר לכאן, אשמח ואודה, עם הקוראות והקוראים.





חמם אותי כי קר קר קר: מה את/ה חושב/ת על עתידך


אותי השאלה מטרידה מאד.

לפני ימים אחדים, למשל, במונית.

מהי מונית אם לא כלא לשעה קלה. הברירה היא בין לומר לנהג, "קצת שקט, בבקשה," לבין ההקשבה.

האיש מדבר בעברית צחה, עשירת לשון. גלוי ראש, פנים גלוחות נקי נקי. כבן חמישים.

מונולוג ארוך שבסופו הוא מגיע לתחנה שעל השלט שלה כתוב: לא מאמין להם. ('להם', הפעם, זה הערבים והנוצרים, בעצם כל מי שאינו יהודי).

הוא יודע שמה שהיה הוא שיהיה, אלף שנה נאכל חרב וגם בשנה האלף ואחת דבר לא ישתנה.

סכנה לכדור הארץ? הקרחונים? שמעתי על זה, יודע. האוקיאנוסים יעלו בשישה קילומטרים של גובה. קראתי.

ואם יתברר שעתיד העולם בסכנה נוראה, שניתן למנוע אותה רק אם נתאחד, כולנו עד אחד, על פני כדור הארץ?

אה, הוא מסביר לי בנחת. "יש הבדל גדול ביני לבינך. את אישה מעשית. אני אדם מאמין.

בורא עולם לא יתן. הבטיח לנו שלא יהיה מבול שני. כתוב בתנ"ך."

בורא עולם נתן שיהיה מבול השואה. מה תאמר אם יתברר, אם הרבנים יאמרו לך, שהקרחונים הנמסים הם דרך של בורא עולם להעמיד אותנו בניסיון, לראות אם ימצא לנו הכוח והשכל להתאחד? האם אז תסכים להתאחד עם כל האנשים על פני כדור הארץ כדי למנוע את האסון, להפסיק את המלחמות?

אז, כן. אז אסכים, הוא אומר בפנים של נודר נדר.

אז איך לא להיות אופטימיים. הנה, יש תקווה. צריך רק שיהיה דיבור עם הרבנים.

על כך בפעם הבאה.

אחרי האירוע בצוותא.

להתראות!

יום שישי ה-5 בינואר 2007 שעה 13:00
אולם 3 – חזן – בצוותא
איבן גבירול 30, בניין לונדון מיניסטור, ליד בית ציוני אמריקה.


עם צאת הספר החדש של קורינה
בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי

רב-שיח ערני, בהשתתפות הקהל:



פורסם ב 4 בינואר 2007 22:30

מכתב גלוי למנכ"ל קופ"ח הכללית: שופכים חשמל

למר אלי דפס השלוםהנה התמנית, כך מבשר אתר הכללית, ל"מנכ"ל קופת החולים השנייה בגודלה בעולם. הכי טובה למשפחה."1300 מרפאות ומכונים!אדיר.אדוני הנכבד, האם אתה מבקר במי מבין האלף ושלוש מאות?

למי, למי, יש מושג ירוק



געגועים

1955
בימים הראשונים בקיבוץ, כשעוד היינו בנח"ל, הייתי עומדת שעה ארוכה מתחת למים הזורמים במקלחת.
המקלחת, צריף פח, חורים בעדם היה גם מי שהציץ - יותר מאחד ויותר מפעם - דוד סולר שאמור היה לחמם את המים והפחיד בקולות הפיצוץ שהשמיע, קבקבי עץ שאם נעלת אותם היית נדבקת ב'אקזמה' ...
הבנות ה'צבריות' היו צועקות, "צריך לחסוך במים. את מבזבזת!"
לא ממש הבנתי ולא ממש האמנתי. מים הם שפע. הם באים בגשמים אביב קיץ וסתיו ובשלגים כל החורף.

1965
עמדתי על ראש הגבעה הריקה של האוניברסיטה בת בניין ורבע והסתכלתי סביב, לחפש דירה קרובה יותר מן הדירה בקצה השני של העיר, קריית שלום.
מערבה היו הבתים היקרים של רמת אביב. צפונה - ולצד מזרח - היו בתי הווילות של אפקה.
מזרחית, בשיפולי הגבעה, רועה בדווי רעה עדר עזים - ומעבר לפסי הרכבת נראו בתי שיכון צנועים. ירדתי מן הגבעה, בין צמחי הזעתר שצמחו פרא, ומצאתי שדות פורחים ברקפות, פרג, מרגניות.
פה ושם עברה בכביש מכונית. האוויר היה נקי - וקריר, בכמה מעלות, מן האוויר במרכז העיר.

1970 -
ראש העיר מטיל עלינו אגרה, לכיסוי הוצאות סלילת כביש בן שישה נתיבים מתחת לאפנו, שבא לשרת את הנוסעיםם מחדרי השינה של רמת השרון, רעננה וגרורותיהם. פקקים לכיוון דרום בבוקר, צפונה עם ערב. בכל מכונית נוסע אחד בלבד, הנהג או הנהגת.
אין יותר צמחי בר. כוסו בבתים אין-ספור. נדמה שכל העולם עבר לגור לאזור זה שבשבילי היה כמו פינת סתר.

1985 -
אט אט, חילחל. יותר משלמדתי בארץ, למדתי מן הביקורים באירופה ובארצות הברית.
עוד לפני חמש עשרה שנים עיריית ניו-יורק הפיצה בין התושבים מידעון עם רשימת מוצרי נקיון שלא מזיקים לסביבה. ברחבי ארצות הברית, זו שהתעשייה שלה ועדרי מכוניותיה קובעים את העתיד הרע, אנשים בבתיהם נוהגים לפי הסיסמא:
If it's yellow, Let it mellow
If it's brown, flush it down
תנועת הירוקים לא נוסדה בארצנו המתגאה - אנאכרוניסטית - שהפכה מדבר לנווה ירק. בימים אלה של היפוך ערכים, מתגאים בכל מה שמביא את ההיפך.

2004 -
אין לי מכונית, כך שאני לא יכולה לחסוך בנסיעות ובדלק. לו היה מלך החניונים בונה עליי, לא היה מגיע כל כך רחוק.
לא עושה ג'וגינג. לסידוריי, אני הולכת ככל האפשר. עוקפת דרך רחובות צדדיים. רואה חצרות שתולות צמחייה טרופית זוללת מים בצד חצרות שגדלים בהן קוצים וחרולים - אותם אני, בעיניי, מנכשת ושותלת במקומם את שבעת אלפי המינים, קוראת בלא קול לבוהים בטלוויזיה: החיים הם כאן!
בארצות הברית אנשים משלמים מס אשפה לפי משקל הפסולת. כאן העירייה ברוחב לב גם גוזמת בעצמה גזם פראי וגם מעסיקה רכבים ואנשים.
נדמה שאצלנו משקים ומגדלים צמחים כדי שתימצא פרנסת גיזומים לקבלני העירייה. גוזמים כל עץ ושיח רענן, מכסחים דשאים וזורקים. הלא זה גזל. שייך לאדמה ומן הדין להשיב אליה.
לפני ימים אחדים ראיתי אישה אוספת עלה לעלה מתחת לעץ בחצר זעירה של ביתה. כי "מה יגידו השכנים, שמלוכלך אצלי?"
אמרתי לה, "אני לא גוזמת כמעט וכל עלה אם נגזם, נשאר כחיפוי על האדמה, כדרך הטבע. מונע ייבוש הקרקע וחוסך מים."

לפני שנים
בפארק יילוסטון שבארצות הברית, הלכנו עם מדריך של השמורה. מישהו הרים ענף יבש מן האדמה. מיד המדריך נזף, "צריך להשאיר במקום!"
לא פלא שיילוסטון נשמר בטהרתו.
בגינה שמקיפה את דירתי - בבניין שיכון ישן - משלושה כיוונים פורחים לבנדר, קורנית, נענה, שיחי צבר. מה אלאה אתכם, בעצמי הפסקתי לספור אחרי שהגעתי למאתיים זנים וסוגים. לאלה באים פרפרים וביניהם מתעופפות הציפורים. כשהאוויר בשום אני משלה את עצמי שהנה, מנצחת עוד קצת את כביש שש הנתיבים.
עוד מעט יהיה למדרחוב, מתחנת 'האוניברסיטה' של הרכבת ועד לכפר סבא.

בקיבוץ
החשמל זרם באור שמש וירח כאחת. ורות שהושארו דלוקות בכניסה לבתים ולמבני ציבור היו חיזיון של יום יום.
בשנים הראשונות בעיר, חמי היה עובר בין חדר לחדר ומכבה לנו את החשמל. הרגיז נורא.
כעת אני כמוהו, מכבה את החשמל בחדר שלא נמצאים בו.
לו היו לי המשאבים שיש לעירייה - שמתנהגת כאילו לא הושתה עליה החובה לחסוך - הייתי מקימה תאורת רחוב ניזונה מאנרגיית השמש.
לו הייתי חברת החשמל, הייתי בונה מערכת כזאת לעובדי החברה לפחות, אם לא לכל המדינה. כל כך הרבה שמש, וכל יום זורקים אותה אל הלילה כמו שפעת מזון שנשאר ממסיבת חתונה של מליונרים.
לפני שלושים וארבע שנים
בביקור הראשון בכפר תמרה, ראיתי את הנשים שורפות את הפסולת בחצר. הצרתי על הפיגור.
עכשיו תמרה היא עיר. כבר לא שורפים אשפה בחצר. עכשיו כולנו מתחרים במירוץ נגד הרס הסביבה.
בינתיים.

עוד מעט קט יבוא שינוי. פעמוני סוסים יצטלצלו שנית מכרכרות ילדותי.
כי הלא ברור לכולנו, גם למכסים על עיניהם ועל אוזניהם, שלא מדובר ברצח שנגרם בתאונות דרכים אלא ברצח טוטאלי יותר, של העתיד.
בוא תבוא ההיתנתקות האמיתית מן הרע והנורא.
עוד לפני הוואלס האחרון, אינשאללה.



מה את/ה עושה בשביל כדור ארץ?

14 ביוני 2004 01:25

Rogatka 6/14/2004 10:46:17 PM
כמעט קדיש אמרת
http://www.billy.co.il/prop/read.asp?storynum=881

קורינה 6/15/2004 12:36:11 AM
איך? הלא קדיש הוא אמירת תודה על הרע, השלמה עמו.
בסקאלה שבין לעשות לבין השלמה, אני עם הגב לייאוש.
אתה לא מאמין שניתן לשנות?

Rogatka 6/16/2004 9:48:16 PM
לצערי
אינני אדם מאמין.

קורינה 6/17/2004 1:49:04 AM
נו, עובדה שאתה חי.
עובדה משמחת.





יום שבת, 13 באוקטובר 2007

מה אומר ט. על טבע האדם

את שמו לא אסגיר כאן - נטל דף נייר, לעטוף בו את הצ'ק.

הדף נראה ריק. השורות פיתו.

ישב וכתב.

מספר מלים על "חזון אחרית הימים" שהשמעת את בשיחה בינינו הבוקר.

זאב עם כבש "ירבצו יחד" רק בתיבת נוח. למה? כי הם הבינו שסיכוייהם לחיות את המבול אינם גדולים ואז עדיף להראות את הצד היפה שלהם לזמן מוגבל...

לאחר שאיזו שהיא מעבדה תצליח לדכא קנאה - שנאה - גזענות - שבטיות - טריטורייליות - תחושת עוצמה ועוד, אולי אז משהו ישתנה. זה לא יקרה כיוון שזה מנוגד לאופי האדם!

מהו כדור הארץ, אם לא תיבת נוח של החברה האנושית?
מהו העתיד, כשהעבר הוא הווה נצחי?

פיקאסו נהג לומר שהאדם הקדמון צייר נאיבי, כיוון שלא ידע טוב יותר ואילו האדם המודרני מצייר נאיבי משום שיודע טוב מזה.

כולנו א/נשים של כאן ועכשיו
עולמנו שונה מאד מעולמם של קדמונינו, הציידים שנעו, כדי לשרוד, בחבורות מגוננות.

דברים רבים שנחשבו לבלתי אפשריים, מתהווים לנגד עינינו המשתאות.

מישהו עוד זוכר שהירח היה לפני דורותיים מין פרצוף שהחתולים מייללים אליו, נושא לשירים, רחוק מהישג יד ורגל אדם?

שכדור הארץ 'היה' פעם מרובע?

תעיר אדם ששקע בתרדמת ארבעים שנה ותגיד לו, "תאי גזע? הד.נ.א.?"

יחשוב שהוא עדיין חולם ויחזור לישון.

אז אנא עולם, התעורר.

אופי האדם
בספר, מילו מתייחס לעניין. הוא אומר, ואני מצטטת מן הזיכרון, שאמנם יש דבר כזה, יצר האדם - אבל תפקיד החברה לווסת, לקבוע סייגים ומעצורים.

אז אנא, אל תספרו לי על יצר האדם. אני פוגשת את היצר הזה ברחוב ובאוטובוס, בחצר בית משותף ובתקשורת למיניה. ומה אני מגלה?

היצר המצורע הזה, אין לו פנים אחידות כלל וכלל. לא רק שפניו מרובות ושונות כמספר בני האדם על פני כדור הארץ, אלא שהוא משנה פנים מרגע לרגע - כנוע/מנומס/מחוייך/מאוהב כלפי האחד - משלח מצררי יצר, כשמולהט.

אין מה לשיר לו שירים ולהעלות לו זבח, כי רב פנים ושמות הוא יותר מאלוהי העמים.


מה אני מבקשת בסך הכל? רק שנרסן אותו לתוך תיבת פנדורה - ולרתך את מפתחותיה לעולמי עד.

אחרת, לשם מה ומה טעם לאנושות ולקיומה?

וכי לא באה לעולם אלא רק כדי שדור אחר דור תוליד ממשיכים לזוועה עד לאחרית ימים מטביעה?

לא יתכן שזו התכלית, גם לא עבד או בת-עבד אני שאסכים להיות נרצעת לסוג עתיד כזה שפניו מופנות לעבר.

והייאוש?
נו, גם את העבד הזה הכרתי.

הלא מובילים אותו בירידים, כמו חג כל השנה.

תודה. תודה.

אל תשליכו לכובעו מטבעות של ככה היה וככה יהיה עד עולם.

בשביל תקווה - אתן גם חצי ממלכונת.

21 בנובמבר 2006 10:15

יום חמישי, 27 בספטמבר 2007

האמת על מעשי המטוסים בסוריה - ונסיעה ל'נשים בתמונה' ברחובות



ביום הראשון לפסטיבל
הזמנתי בטלפון כרטיס לסרט "כלום" של בימאית פולניה מסקרנת. דורותה קנדיזא'בסקה. אחד מתוך קבוצת סרטים מוגשים ברטרוספקטיבה של יצירתה.

גם לימים הבאים של הפסטיבל הזמנתי כרטיסים. מה הבעיה. עולים לרכבת ותוך 34 דקות את ברחובות, ומשם - עשר דקות הליכה ואת בקולנוע חן.

לרכבת ישראל יש לוח זמנים.

הרכבת תצא בשש ו-14 דקות - ותגיע לרחובות בדיוק תשע דקות לפני שבע.

18:51 18:14
הסרט אמור להתחיל בשעה שבע וחצי.

אז אולי עדיף שאעלה לרכבת שאחריה? יוצאת בשש שלושים וחמש דקות - מגיעה 21 דקות לפני תחילת הסרט.

19:09 18:35
החלטתי לא להמר ולקחת את המוקדמת.

תחנת הרכבת שליווה
השירותים, לעומת זאת, נודף מהם ריח של משתנה ציבורית מן המאה שעברה (הריח).

בחור מעובדי התחנה אומר, "בקטנה, אין מצב."
"תגיד, אם לא היו המלים 'בקטנה' ו'אין מצב' - מה היית אומר?"
"אני לא יודע. אני עולה חדש. עוד מעט יינקו שם."

על הרציף המון רב של ממתינים.
ב-18:12 דקות, משמע - שתי דקות בלבד לפני בוא הרכבת, מודיע קול סטקטו, בקטנה:
הרכבת לרחובות התבטלה!
הוא לא יתבטל להגיד, 'עם הנוסעים הסליחה, אנחנו מצטערים מאד על הבטלה שלנו ועל ביטול הזמן שלכם.'

בתחנת רחובות
אין ולו מוניות אחת.
אישה מחוייכת לוקחת אותי טרמפ. היא אחות במקצועה.
תבורכי מיכל.

כלום
מן השניה הראשונה ועד לאחרונה בה, שולט הקסם. אור ומים ושחקנית שירדה מן הציורים של בוטיצ'לי.
היא אם לשלושה, אוהבת בן זוג מכה מטלטל מחבק צורח מאיים מחבק.
הוא מכניס אותה להריון בפעם הרביעית.
היא רועדת תשעה חודשי פחד, שמא יעזוב אותה עם לידה. "זה גידול" היא אומרת לו, "כשיעבור - ייעלם."
מעשים נוראים היא עושה במאמץ להפסיק את ההריון בארץ קתולית שבה - עד היום! - הפלה אסורה בחוק. המבצע הפלות יישלח לבית סוהר.
סיפור נורא, נשים לרוב התנסו ומתנסות בו. דורותה קנדיזא'בסקה, בידי קסם יצרה - ועמה הצלם ארתור ריינהרט - היגד פיוטי, רווי סימבולים מעודנים. אש ומים עליהם השחקנית הולכת ושום נס לא נעשה לה. היא לא ישו המקים ילד לתחייה.
סרט ארוג משתיקות הולכות ומתמשכות, עד לקול התינוק - שמושתק.
היא הקורבן והיא המקריבה. הלב יוצא אליה. שכנים יפים מפנים לה גב. המכוערת כביכול, מתגלה כחומלת רבת יופי ותבונה.

יצאתי מן הסרט וידעתי - יותר אני לא הולכת לאף סרט מן הפסטיבל. צריכה זמן כדי לתת ל"כלום" לחלחל בנשמה.
שלום לך רחובות.

איך חוזרים באחת עשרה בלילה לתל-אביב
רכבת אחרונה, יצאה - אם יצאה, בשמונה וארבעים.

21:12 20:40
אין מה לדאוג לרחובותים, הם יסעו במכוניות פרטיות וכמוהם השר לאיכות הסביבה, גדעון עזרא, שתחת כובע ראש שדולת הנשים בכנסת כיבד את הפסטיבל בנוכחותו.
יש מונית שירות!
באמת, מהר מאד נעצרה אחת, דומה למוניות השירות בתל-אביב.
התישבתי במושב בודד, שמאחורי הנהג.
בצידו האחר של המעבר מספרת היושבת שביקשה לנסוע ברכבת לתל-אביב והייתה תקלה, עכשיו, בלילה, רכבת אחרונה. נתנו לכל אחד פיצוי, שני כרטיסים. הציעו להם אוטובוסים. העדיפה לחפש מונית שירות. היא נוסעת הרבה לרחובות.
תמיד הרכבת מאחרת.

נופים אפלים
הנפש חולמת - מוערת פתאום מצווחת אמבולנס.
הנהג פונה לצד הדרך.
מאחור צוחק קול צברי: "פוחד ממשטרה!"
"זה אמבולנס, לא משטרה. אני שומע אמבולנס, מפנה דרך. כך צריך," מצביע הנהג בתנועת יד רחבה.
"יאללה, תיסע," קורא הקול, "תחזיק את ההגה."
"תלמד את אבא שלך איך לנהוג!" קורא הנהג. "אני פנסיונר, כבר חמישים שנה על הכביש!"
"מה אמרת על אבא שלי?!" חותך הקול מאחור. והבחור, גבוה, בשנות העשרים, אומר לשכן שלו, "תן לעבור," וקם ובא. הבחורה אוחזת בראשה, הו - - ובתוך כך הבחור בא אל הנהג שממשיך בנסיעה, נעמד ליד הכיסא, יד אחת אוחזת בעמוד, השניה עלומה מעיניי כשהוא חוזר באותו קול חד צליל, "מה אמרת על אבא שלי?!"
כף ידי על זרועו, "לך שב, אתה מפריע לו לנהוג, לא אמר שום דבר על אבא שלך, שב, שב," ואיש צעיר מאחוריי, חבוש כיפה, גם הוא תופס במרפק הבחור, הנהג נוהג והעולם קופא עד שהבחור חוזר אל המושב האחורי ואני אומרת וחוזרת ושונה, "איך אתה, באמצע הנסיעה, יכולנו להיהרג פה כולנו! הוא מבוגר ממך, תכבד!"

הבחורה המבוהלת יורדת, לא רוצה להמשיך במונית הזו.
הבחור בא לשבת במקומה.
אני אומרת, "אתה בדרך כלל מגיב ככה?"
מילמול, הפה נע, מחפש מלים הבחור.
"קשה לך?"
"לא קשה לי," הוא עונה לי וקולו כבר רך, לואט, "עכשיו... לפני ראש השנה... אני מצטער..."
"שמעת?!" שמחים הנוסעים אל הנהג ואל הבחור, "הוא אמר שהוא מצטער."
כשאנחנו מגיעים לתל-אביב, מורה השעון שחלפו שעה וחמישים דקות מן הרגע שעליתי למונית.

הבחור קם, נכון לרדת. הנהג תופס בידו ומדביק לו נשיקה על הלחי, "שתהיה לך שנה טובה!"
הם לוחצים יד.

"ראית שנתתי לו נשיקה?" הוא אומר לי, הנהג, "אני משכתי אותו אליי!"
הוא מתיישב בכיסא מול פניי, ואין מצב שארד לפני שישאל,
"אבל תגידי, ממה זה בא, למה, למה יש אלימות?"

הי, מה עם השלישיה שהטיסה לנו את השלום מסוריה?
לא הבטחתי את כל האמת. חצי אמת, זה רע?
בארץ לא ידעתי, רכבת האמת מגיעה באיחור.

פורסם ב 13 בספטמבר 2007 01:48

אסי 9/13/2007 9:47:46
איזה פוסט יפפפפפה
התנגן לי השיר "אולי זאת רק פאניקה קטנה" - מתוך "הרכבת כבר עברה בתחנה"
שתהייה שנה טובה ומתוקה,
אסי

moon 9/13/2007 10:57:51 AM
רחובות היא לא ממש עיר...
היא טרגדיה של עיר.

איריס /13/2007 1:39:46 PM
נאלצת להסכים עם מון
רק בעניין הזה.
לגבי הרכבת והמוניות...זה נקרא
התעללות ממוסדת באדיבות עשרים משפחות ההון לעמך ישראל, העבדים החרופים.
הרעיון הוא שאנחנו גם אמורים לשלם עבור העינויים.
אז עכשיו אני שמחה שחסכתי לך תענוג נוסף.

אילנה 9/13/2007 5:55:15 PM
פחד!
איך היה לך אומץ לפנות אל הטיפוס? אני הייתי משתתקת ולא מעיזה. גדולה!
ולעניין רחובות - היא עיר הסרטים שלי. קולנוע חן - סרטי איכות כל השנה.
אמנם עיר רדומה ולבטח "עיר עם הפסקה", אבל יש לה הקסם שלה. פרדסים, מכון ויצמן, וכד'.

ירצו יאכלו 9/13/2007 7:38:59 PM
וואוו - מצאתי את עצמי מרותקת עד הסוף....
איזה פחד.
שתהיה לך שנה מקסימה.
אוהבת לקרוא אותך!

חצבאני 9/13/2007 9:43:19 PM
שום רכבת לא מגיעה בזמן.
זה כל כך גרוע שלמרות שההוראות ברכבת הן שאחור של חצי שעה מזכה בכרטיס כבר לעולם לא יודעים באיזה רכבת נסעת וכיצד מחשבים את האיחור. אני נוסע כ15 שנים פעמים שלוש בשבוע ברכבת מתל-אביב צפונה - חיפה, עתלית, בנימינה. וזה נהיה יותר ויותר גרוע. באמת, לפני כ10 שנים כמעט לא היו איחורים בכלל. שאלתי לפני שבוע אם יש בכלל סטיסטיקה על איחורים ומנהל התחנה בתל-אביב הסתכל עלי כאילו הייתי דינוזאור ( אני בן 72 ונראה כך) וכשיצאתי אמר לי אחד העובדים "אדוני זה הזוי לחלוטין אם היית יודע מה הולך לא היית עולה על הרכבת" ואני מאמין לו לחלוטין. כנראה שפשוט לאף אחד לא איכפת בכלל איך מתי למה ומדוע רכבת ישראל מגיע בזמן או מאחרת. וזה נהייה יותר ויותר גרוע, כתבתי ל"הארץ" "ידיעות" ו"מעריב" ואיש לא רח לפרסם. לך דבר על תחבורה ציבורית.

אמיר 9/14/2007 5:54:32 AM
כתיבה יפה משובבת מזדיה מעוררת כעס
בהצלחה
אתר מדליק!

כהן 9/14/2007 9:29:06 AM
וכבר כתבתי פעם
עכבת ישראל
http://www.notes.co.il/hanan/24128.asp


טלי 9/14/2007 8:59:56 PM
קורינה, את גדולה... !
ואהבתי את הכותרת... :)

קורינה 9/15/2007 10:32:17 PM
שבוע טוב וגמר חתימה טובה - במזומן
תודה לכם על ההצטרפות לנסיעות בלונה-פרק הישראלי.
חנן, אכן הסמל שיצרת כל כך יפה שבמקומך הייתי מדפיסה על חולצות ועל תיקי בד לשימוש רב פעמי.

לכל המתפעמים מכתיבתי - לא נשאר אלא לקנות את ספריי ולקרוא ביום כיפור ובסוכות, באיטיות מהירה - כי עוד מעט יוצא הספר השביעי!
תודה לחצבאני - כתוב לי מעט עליך בדוא"ל, שאכיר/שאדע אם מכירה.
שלח אליי את המכתבים שכתבת לעיתונות - וטוב מזה - פתח בלוג ויאירו דבריך.
בעצם, חנן, אולי מישהו ירצה לפתוח בלוג עם הלוגו שיצרת ושם יוכלו כל נפגעי הרכבת לדווח יום יום על הנעשה בשדה הקרב?
אולי זה יזיז משהו בהנהלת הרכבת, במשרד התחבורה, במשרד האוצר. הי, כמה פצצות מצרר אפשר לקנות במחיר קרון רכבת? כמה קילומטרים של מסלולי רכבת ניתן להעמיד במחיר של אתם יודעים מה.

באשר לאיחורים - עוד אכתוב על כך ועל מושג הכבוד לזמנו של הזולת - ככל שיעמדו לי הכוחות, גם בהשראת הארוע הנועל בפסטיבל, אליו הגעתי במכונית עם איריס.

תודה אילנה, האם זה אומץ לומר 'לא' לטירוף?
לא חשבתי ולא תכננתי, אני סומכת על טבעי.

אני כבר בנוייה כך, כסופרת, שלא קשובה לרגשותיי אלא לרגשות ולהתנהגות הזולת. במצב של קשב נקי - את מגיבה נקי, גם נקי מפחד או מאסוציאציות פרטיות.

למרבה המזל הבחור לא היה לגמרי מטורף, רק במצוקה זמנית כלשהי. או שכך זה עובד כעת בחבורות הבנים - בפיוזים קצרים וביד על החרב.

לכן כל כך חשוב שתהיינה כמה שיותר נשים בממשלה.
שנוכל להציל בנים שכמותו מידי עצמם.

תודה למתכנה ירצו-יאכלו. את כותבת ביד קלה בבלוג שלך. תבורכי. כשתצאי אל העולם ודאי יצאו ניצוצות לרוב.
מון, מה את יודעת על רחובות. ספרי שנדע. אני מתכוונת לשלוח קישור לראש העיר, שיילחם עם שר התחבורה. באירועים שם נשמע לי כאיש לבבי וכלל לא מעונב, להיפך.
אז תחתמו, תחתמו - אם אנחנו לא נחתום לעצמנו, מי לנו?